משפט

יש רגע קטן, כמעט יומיומי, שבו מתחיל בזבוז עצום של אנרגיה אנושית. אדם אחד מסביר משהו שנראה לו פשוט לגמרי. השני לא מבין. הראשון מרים גבה: “אבל זה ברור”. השני מתכווץ: “כנראה שאני לא מספיק חכם”. מכאן הדרך קצרה לתסכול, כעס, בושה, התנשאות, ייאוש, ולעיתים גם נתק מוחלט בין אנשים שבסך הכול ניסו להעביר מידע זה לזה. לרגע הזה יש שם: קללת הידע. קללת הידע היא התופעה שבה אדם שכבר יודע משהו מתקשה לדמיין איך הדבר נראה בעיני מי שעדיין אינו יודע. ככל שהידע נעשה טבעי יותר עבור המומחה, כך קשה לו

מה קורה כשהחוק מאפשר לבתי המשפט יד חופשית בהחלטות כבדות משקל המשפיעים על חיי אדם, וכיצד קרה שמדינת ישראל שילמה לאדם יחיד פיצוי בסך 17 מיליון שקלים בגלל פסק דין של השופט ברק, המכהן כיום כהנשיא השנוי במחלוקת ביותר, בהיסטוריית בית משפט הישראלי

מזמור פ״ב בתהילים, שיר של יום שלישי, כולל שמונה פסוקים בלבד, אך נושא בתוכם מסר עצום על הסדר הציבורי הנדרש. הוא עוסק בשאלה מי שופט, מכוח מה הוא שופט, מה קורה כשהמשפט מתקלקל, ומתי הציבור עצמו נקרא להתעורר. המזמור נפתח במילים: “אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ ל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט” (פסוק א׳). כבר כאן צריך לזכור שהמילה “אלוהים” בתנ״ך היא דו משמעותית. לעיתים היא נאמרת על הקדוש ברוך הוא, ולעיתים על דיינים. כך נאמר: “וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות כ״א, ו׳), וכן “אִ

מדוע גם במדינה יהודית בארץ ישראל עדיין מתפללים: “השיבה שופטינו כבראשונה”

זהו אחד העיוותים הגדולים של העידן המודרני: לשון הרע שבעבר היה נאמר בחדר, ברחוב, או בין שכנים, עבר תיעוש. הוא קיבל מצלמה, אולפן, תקציב, מוזיקת רקע, שפה של “תחקיר”, ושכבת הגנה של “עניין לציבור”. וכך נולד מצב שבו אדם פרטי עלול לעמוד לדין על דיבה, אך מערכת שלמה יכולה להטיל בוץ מתמשך על גוף ציבורי, מוסד, ממשלה, משטרה, צבא, ישיבה, עירייה, תאגיד, מגזר, או ציבור שלם — מבלי שכמעט יהיה מי שיקום ויתבע. הסיבה הראשונה פשוטה: גוף ציבורי אינו אדם פרטי. אין לו תמיד “לב שנפגע”, ואין לו תמיד ב

במעלה הפירמידה, שכרם של נבחרי ציבור ושופטים מוצג לעיתים כהכרחי כדי להבטיח אי־תלות: כשאין מצוקה כלכלית, הפיתוי לקבל “תמורה” קטן. אבל ב־2025 הפערים אינם מסתיימים בתלוש; הם כוללים מעטפת של תקציבים, קרנות, רכב, לשכות, וגם זמן: פגרות והסדרי עבודה שמציירים מציאות אחת למי שמחליט, ואחרת למי שמבצע. במורד הפירמידה, מי שפוגש את האזרחים ואת הסיכון ראשון, חייל/ת חובה ושוטר/ת מתחיל/ה, מקבלים “דמי קיום” או שכר התחלתִי שנשען על תוספות, משמרות, ומענקים, כשמרחב שיקול הדעת בשטח גבוה, והסיכוי ל

האם עפר מתוחם שמעבר למדרכה המרוצפת נחשב מדרכה? וכמה תיקים דומים או מקבילים נסגרים פשוט בתשלום מבלי להישאל או להתברר כלל?

״שוחד דברים״ בבתי המשפט הישראליים בראי הלכתי יש משהו מוזר ומקומם בשפה של אולם הדיונים בישראל: אנשים נכנסים פנימה, ובבת אחת עוברים לעברית של “אדוני”, “כבודו”, “אם יואיל…”, “אבקש את רשות…”. בחוץ—במכולת, בתחנת דלק, ברחוב—אותו אדם לא מדבר כך כמעט לאף אחד. אז למה פה כן? כי זו לא “נימוס”. זו שפה תפקודית. שפה שנועדה לקרב דעת, לרכך, לקנות יחס, לקנות אוזן קשבת. וההלכה קוראת לזה בשם הפשוט שלה: שוחד דברים. הבסיס ההלכתי לא מתבלבל: בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט’ סעיף א’ כתוב שחובת הזהירות

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרח

מה זה בכלל “ביזיון בית המשפט”? בפשטות: זו מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לצו שיפוטי (למשל כשצד לא מקיים צו). היא גם מתמודדת עם סירוב של עדים לשתף פעולה במצבים מסוימים. יש גם סעיף בחוק בתי המשפט שמאפשר ענישה על הפרעה לדיון או התנהגות אלימה באולם. עד כאן, נשמע “סביר”: בכל מדינה יש דרך לאכוף צווים, לשמור סדר, ולמנוע מאנשים להפוך דיון לקרקס. אבל הבעיה היא לא בזה שיש כלי. הבעיה היא איזה כלי, מאיפה הוא הגיע, ואיזו תרבות הוא מייצג. השורש: זה חוק שנולד כדי