פוליטיקה

מה קורה כשהחוק מאפשר לבתי המשפט יד חופשית בהחלטות כבדות משקל המשפיעים על חיי אדם, וכיצד קרה שמדינת ישראל שילמה לאדם יחיד פיצוי בסך 17 מיליון שקלים בגלל פסק דין של השופט ברק, המכהן כיום כהנשיא השנוי במחלוקת ביותר, בהיסטוריית בית משפט הישראלי

מזמור פ״ב בתהילים, שיר של יום שלישי, כולל שמונה פסוקים בלבד, אך נושא בתוכם מסר עצום על הסדר הציבורי הנדרש. הוא עוסק בשאלה מי שופט, מכוח מה הוא שופט, מה קורה כשהמשפט מתקלקל, ומתי הציבור עצמו נקרא להתעורר. המזמור נפתח במילים: “אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ ל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט” (פסוק א׳). כבר כאן צריך לזכור שהמילה “אלוהים” בתנ״ך היא דו משמעותית. לעיתים היא נאמרת על הקדוש ברוך הוא, ולעיתים על דיינים. כך נאמר: “וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות כ״א, ו׳), וכן “אִ

אפשר לדמיין את החברה הישראלית לא כמקשה אחת, ולא כאוסף מקרי של מחנות צוררים, אלא כמעין חזרה מודרנית על משל קדום: שנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם דגל אחר, אופי אחר, תפקיד אחר, מרחב אחר, ושפה אחרת של אמת. שבט אחד נמשך אל ההר, אל המשמעת, אל הזיכרון, אל הברית. שבט אחר נמשך אל השדה, אל היזמה, אל המסחר, אל התנועה. שבט אחד נבנה מן הדין, מן המסגרת, מן הסדר. שבט אחר נושא את הרכות, את הפיוס, את היכולת להכיל. יש שבט של לומדים, שבט של לוחמים, שבט של בונים, שבט של מבקרים, שבט של חולמים, שבט ש

מדוע גם במדינה יהודית בארץ ישראל עדיין מתפללים: “השיבה שופטינו כבראשונה”

במעלה הפירמידה, שכרם של נבחרי ציבור ושופטים מוצג לעיתים כהכרחי כדי להבטיח אי־תלות: כשאין מצוקה כלכלית, הפיתוי לקבל “תמורה” קטן. אבל ב־2025 הפערים אינם מסתיימים בתלוש; הם כוללים מעטפת של תקציבים, קרנות, רכב, לשכות, וגם זמן: פגרות והסדרי עבודה שמציירים מציאות אחת למי שמחליט, ואחרת למי שמבצע. במורד הפירמידה, מי שפוגש את האזרחים ואת הסיכון ראשון, חייל/ת חובה ושוטר/ת מתחיל/ה, מקבלים “דמי קיום” או שכר התחלתִי שנשען על תוספות, משמרות, ומענקים, כשמרחב שיקול הדעת בשטח גבוה, והסיכוי ל

האם עפר מתוחם שמעבר למדרכה המרוצפת נחשב מדרכה? וכמה תיקים דומים או מקבילים נסגרים פשוט בתשלום מבלי להישאל או להתברר כלל?

״שוחד דברים״ בבתי המשפט הישראליים בראי הלכתי יש משהו מוזר ומקומם בשפה של אולם הדיונים בישראל: אנשים נכנסים פנימה, ובבת אחת עוברים לעברית של “אדוני”, “כבודו”, “אם יואיל…”, “אבקש את רשות…”. בחוץ—במכולת, בתחנת דלק, ברחוב—אותו אדם לא מדבר כך כמעט לאף אחד. אז למה פה כן? כי זו לא “נימוס”. זו שפה תפקודית. שפה שנועדה לקרב דעת, לרכך, לקנות יחס, לקנות אוזן קשבת. וההלכה קוראת לזה בשם הפשוט שלה: שוחד דברים. הבסיס ההלכתי לא מתבלבל: בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט’ סעיף א’ כתוב שחובת הזהירות

גיוס חרדים וערבים: לשלב אוכלוסיות עם רגישויות שונות, אי אפשר לבנות את זה על חשדנות או כפייה. איך עושים את זה נכון?

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרח

המדד הופך ליעד, ואז כולם לומדים איך “להיראות טוב” במקום להיות טובים. מהיר יותר במקום נכון יותר. סגירה במקום פתרון. מחיר במקום תמורה. ממוצע

מה זה בכלל “ביזיון בית המשפט”? בפשטות: זו מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לצו שיפוטי (למשל כשצד לא מקיים צו). היא גם מתמודדת עם סירוב של עדים לשתף פעולה במצבים מסוימים. יש גם סעיף בחוק בתי המשפט שמאפשר ענישה על הפרעה לדיון או התנהגות אלימה באולם. עד כאן, נשמע “סביר”: בכל מדינה יש דרך לאכוף צווים, לשמור סדר, ולמנוע מאנשים להפוך דיון לקרקס. אבל הבעיה היא לא בזה שיש כלי. הבעיה היא איזה כלי, מאיפה הוא הגיע, ואיזו תרבות הוא מייצג. השורש: זה חוק שנולד כדי

v1.1 איפה עובר הגבול בין איסור אפליה, לבין הזכות הטבעית של אדם או קבוצה לדאוג לאינטרסים הפרטיים – ומה הקשר לזה שאדמות קק״ל כמעט נעלמו מהשיח הציבורי? במדינת ישראל, מה אסור ומה מותר? מאז שנת 2000 בישראל יש חוק מפורש: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. החוק אומר בפשטות: ברגע שפתחת עסק או נותן שירות לציבור – אסור לך להפלות לקוח בגלל גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה פוליטית, מעמד אישי, וכו׳ הרעיון פשוט: ברגע שאדם יוצא למרחב הצ

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות, או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יסוד

למה אי־אפשר לסמוך רק על כוונות טובות, ואיך פרויקט ונוס מציע לצאת מהמלכודת 1. הבעיה: כשמי שאמור לעזור לך – זקוק שתישאר תלוי בו ניקח שני תפקידים טעונים־אמון: פסיכולוג מנהל מערכת / אדמין / בעל סמכות במערכת ארגונית שניהם נשכרים כדי לשרת אינטרס חיצוני להם: הפסיכולוג – לקדם את רווחת המטופל, עד לרמה שבה כבר לא צריך אותו. מנהל המערכת – לבנות מערכת יציבה, בטוחה, מתועדת, כך שגם אם יוחלף – הארגון יוכל להמשיך לשרוד ולהשתפר. אבל בפנים יש גם אינטרס אחר, אנושי לגמרי: פרנסה סטטוס צורך שיעריכ