יש רעיונות שמדליקים את הדמיון כבר מן המשפט הראשון. הם מדברים על צדק, על קהילה, על בריאות, על טכנולוגיה שמשרתת את האדם, על חברה שבה אנשים אינם נמחצים בידי השוק אלא נעזרים בו כדי לבנות חיים טובים יותר. הבעיה היא שלא מעט מן הרעיונות האלה, יפים ככל שיהיו, מתנפצים בשלב די מוקדם על הסלע הקשה של המציאות. הם נופלים לא מפני שהיו שקריים, אלא מפני שלא היו להם שרירים. זו נקודה שלא תמיד נעים לומר בקול. אנשים טובים אוהבים להאמין שטוב לבדו ימשוך טוב. שמספיק שיהיו כוונות נכונות, שפה מוסרית,

חגרו חגורות, ואם אתם על אופניים שימו קסדה חלק א׳ האצה והאטה גשמית מאיצים התינוק נולד לתוך עולם שהוא עדיין לא מבין, אבל הוא כבר “עובד” בו בכל הכוח. החיים מתחילים בדחף. הבכי הוא דרישה, התנועה היא מאבק קדימה, והגוף כולו מצביע על אמת אחת: יש תנועה עוד לפני שיש מילים. פעוטות מוכיחים את זה יום־יום: הם קופצים, נופלים, קמים, ושוב קופצים. תקופת הילדות בודקת את העולם דרך פעולה. אחר כך מגיעים הנעורים, וההאצה מקבלת צורה חדשה: להוכיח, להשתייך, להתבלט. המוח מתחיל לחפש תגמול חברתי, והלב מתר

הוא לא מתאמץ להרשים במילים גבוהות אלא להראות לך איפה המציאות מפתיעה. במקום להגיד לך מה נכון הוא גורם לך לשאול איך זה יכול להישבר. במקום לדבר

לא פעם, דווקא אנשים מבריקים ואינטליגנטיים מגלים שמשבר רגשי מערער אותם באופן בלתי צפוי. נתונים מראים שאנשים בעלי IQ ממוצע הצליחו לעקוף בביצ

אפיסטמולוגיית המידות לא מספיק לשאול “האם המידע הזה נכון?” צריך גם לשאול “איזה אדם אני, כשאני עובד עם ידע?”