יש עסקים שבהם המחשבים עובדים. לא מצוין, לא מהר, לא מסודר, ולא באמת בטוח - אבל עובדים. המחשב נדלק בבוקר. התוכנה נפתחת אחרי כמה דקות. המדפסת לפעמים מגיבה. הסורק נתקע בדיוק כשצריך לשלוח מסמך דחוף. הכבלים מתחת לשולחן כבר מזמן הפכו לפקעת. הסיסמאות רשומות איפשהו. חלק מהמחשבים בלי אנטי־וירוס איכותי. חלק עם רישיונות תוכנה לא ברורים. חלק עובדים על מערכות ישנות. ויש גם את המחשב ההוא, שכולם יודעים שלא לגעת בו כי “שם יושב משהו חשוב”. ובעל העסק? הוא יודע שצריך לטפל בזה. אבל אז הוא נכנס לח

החזון שלא הצליח לנחות על הקרקע יש רעיונות שנולדים גדולים כל כך, עד שהעולם הקיים נראה להם קטן, גס ומיושן. הם אינם מסתפקים בתיקון מקומי, בעוד רפורמה, בעוד תקנה, בעוד מנגנון סיוע. הם מבקשים לדמיין מחדש את יסודות החברה האנושית: את העבודה, הכלכלה, החינוך, העיר, הטכנולוגיה, היחס למשאבי הטבע, ואפילו את עצם השאלה מדוע בני אדם נאלצים להיאבק זה בזה על קיום בסיסי. כזה היה פרויקט ונוס. חזונו של ז׳אק פרסקו לא היה עוד הצעה פוליטית צרה, אלא ניסיון לשרטט חברה אחרת לגמרי: חברה המבוססת על ידע,

אם היה נכנס אדם לבית משפט ומעיד בקול יציב, בעיניים פקוחות, בלי גמגום: “ראיתי במו עיניי מנהרה עצומה מתחת לנתיבי איילון. היא מלאה חומר נפץ, והיא עומדת למוטט את כל גוש דן בתוך שבוע”. מה היינו מצפים מבית המשפט לעשות? האם שופט רציני היה רשאי, על בסיס עדותו של אדם אחד, להורות על פינוי שכונות, סגירת כבישים, עצירת רכבות, הזנקת כוחות הנדסה, הפסקת פעילות עסקית והוצאה של מיליארדי שקלים מקופת המדינה? ודאי שלא. היינו דורשים ראיות. צילומים. מדידות. מומחים. בדיקות קרקע. הצלבות. חוות דעת בל

באבטחת מידע יש פער קבוע בין ידיעה לבין התנהגות. אנשים יכולים לדעת היטב מה נכון, להסכים עם הכללים, ואפילו להסביר אותם לאחרים — ובכל זאת לפעו

המוח שלנו אוהב החלטות מהירות. זה לא פגם — זה מנגנון הישרדות. הבעיה היא שבעולם הדיגיטלי קיצורי הדרך האלו הופכים לאפיק תקיפה.

התשתית החברתית שמתכוונת לרפא בעיות חברתיות מהשורש, ועל הדרך לעזור לנפגעי פוסט טראומה

כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״,

הוא לא מתאמץ להרשים במילים גבוהות אלא להראות לך איפה המציאות מפתיעה. במקום להגיד לך מה נכון הוא גורם לך לשאול איך זה יכול להישבר. במקום לדבר

בינה מלאכותית אמרה לכם משהו שנשמע מחוץ לגבולות ההגיון וחסר כל הוכחה בשטח? ובכן, זאת הייתה הזייה, לא שלכם - שלה …

בישראל הפער בין ההייטק לשאר המשק חריג ומתמשך: לפי רשות החדשנות, ב-2024 השכר הממוצע בהייטק היה כ-32.3 אלף ש״ח, כ-2.8× מהשכר הממוצע בשאר הענפי

מה זה אומר גישת מחקר? מושג ערטילאי שלא מופיע בויקיפדיה, אך בלי להבין אותו אי אפשר לעשות מחקר איכותי …

טלגרם תא קולי, מתקפת הסייבר שעדיין ממשיכה, הטיפול החלקי רשויות הביטחון, והמצב כל אחד אחראי לעצמו …

האם יש מודל חד משמעי לאישוש גישות מחקר …

אפיסטמולוגיית המידות לא מספיק לשאול “האם המידע הזה נכון?” צריך גם לשאול “איזה אדם אני, כשאני עובד עם ידע?”

אליטיזם מנדטורי, כתופעה לשיבוש והכחדת ידע גלובלי. ״קיבלתי מפתחות - אז אשאיר אותכם נעולים בחוץ״

לא כל סקרנות היא טובה: כששאלות הופכות להפרעה תפקודית מקובל להאדיר סקרנות: “מי שואל – לומד”, “מי שחוקר – מתקדם”. אבל יש מצב אחר, מוכר מאוד לאנשים חושבים: אתה מתחיל משימה פשוטה – והיא מתפוצצת ל־20 כיווני חקירה. במקום לבצע, אתה חוקר. במקום להתקדם, אתה “מבין לעומק”. היום נגמר, המשימה לא נעשתה, אבל יש לך עוד 80 טאבים פתוחים בראש ובדפדפן. כאן הסקרנות כבר לא כוח חיים – היא כשל תפקודי. לא “חוסר סקרנות גורם לקיפאון”, אלא להפך: עודף סקרנות גורם לשיתוק. כשל הסקרנות – הגדרה נגדיר: כשל הס

בעולם המחשבים הישן, השאלה הייתה: "איזה מחשב / שרת / תוכנה הכי מתאימים?" בעולם של היום, השאלה העמוקה יותר היא: "איזו בעיה אנושית־עסקית אני באמת פותר, ואיזה שילוב של עולמות ידע צריך בשביל זה?" כאן נכנסת לתמונה הגישה הטרנס־דיסציפלינרית – דרך חשיבה שמכריחה אותנו לצאת לא רק מחוץ לקופסה , אלא מחוץ לגבולות המקצוע הצר שלנו. מה זה בכלל גישה טרנס־דיסציפלינרית? במילים פשוטות:גישה טרנס־דיסציפלינרית היא צורת עבודה וחשיבה שמשלבת כמה תחומי ידע שונים וגם אנשים מהשטח – משתמשים, לקוחות, אנ

הגנת סייבר התנהגותית כמקצוע ליבה חובה

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים. ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ. בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני. על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים. במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד. למי המורה באמת מחויב?