זהו אחד העיוותים הגדולים של העידן המודרני: לשון הרע שבעבר היה נאמר בחדר, ברחוב, או בין שכנים, עבר תיעוש. הוא קיבל מצלמה, אולפן, תקציב, מוזיקת רקע, שפה של “תחקיר”, ושכבת הגנה של “עניין לציבור”. וכך נולד מצב שבו אדם פרטי עלול לעמוד לדין על דיבה, אך מערכת שלמה יכולה להטיל בוץ מתמשך על גוף ציבורי, מוסד, ממשלה, משטרה, צבא, ישיבה, עירייה, תאגיד, מגזר, או ציבור שלם — מבלי שכמעט יהיה מי שיקום ויתבע. הסיבה הראשונה פשוטה: גוף ציבורי אינו אדם פרטי. אין לו תמיד “לב שנפגע”, ואין לו תמיד ב

יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים אוסף מקרים. יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים ספר לימוד פתוח. אם עוצרים רגע ליד שיח סברס – אותו צבר קוצני שגדל בשולי שדות ובצידי דרכים – מגלים שהוא אחד המורים העדינים, החכמים והכואבים ביותר שיש בבריאה. 1. לא להיות קמצן – גם כשחותכים כדי ליהנות מסברס, צריך לקלף אותו. מי שמנסה “להרוויח” עוד סנטימטר מהפרי, לחתוך דק־דק ו”לא להפסיד כלום”, מגלה מהר מאוד שאי־אפשר: אם לא חותכים בנדיבות, ומשאירים מעט מהפרי עם הקליפה והקוצים – נשאר קרום דק ומטריד, שמפ