כולנו מכירים את הביטוי ״הסקרנות הרגה את החתול״. אך האם הרהרתם פעם: הסקרנות הטובה, זאת שאינה הורגת את החתול, עדיין עלולה לעיתים הפוך למכשול

לא כל סקרנות היא טובה: כששאלות הופכות להפרעה תפקודית מקובל להאדיר סקרנות: “מי שואל – לומד”, “מי שחוקר – מתקדם”. אבל יש מצב אחר, מוכר מאוד לאנשים חושבים: אתה מתחיל משימה פשוטה – והיא מתפוצצת ל־20 כיווני חקירה. במקום לבצע, אתה חוקר. במקום להתקדם, אתה “מבין לעומק”. היום נגמר, המשימה לא נעשתה, אבל יש לך עוד 80 טאבים פתוחים בראש ובדפדפן. כאן הסקרנות כבר לא כוח חיים – היא כשל תפקודי. לא “חוסר סקרנות גורם לקיפאון”, אלא להפך: עודף סקרנות גורם לשיתוק. כשל הסקרנות – הגדרה נגדיר: כשל הס

הקדמה: שתי מערכות הפעלה בנפש האנושית אפשר לחשוב על האדם כבעל שתי “מערכות הפעלה” פנימיות: מערכת הסקרנות – רוצה להבין, לגלות, לשאול “למה?”, גם בלי לדעת מראש מה יצא מזה. מערכת היעילות – רוצה לסיים, להספיק, למדוד, לא לבזבז זמן, להגיע לתוצאה מוגדרת מראש. הסקרנות נחלשת כשמערכת היעילות משתלטת: במקום לחיות בעולם של שאלות, האדם חי בעולם של משימות והצדקות. לא שואל מה עוד אפשר לראות כאן? אולי פספסתי משהו? אלא רק איך מסיימים את זה הכי מהר ומדויק המאמר הזה מנסה למצוא את הדרך לאיזון הראוי

ההקבלה מעניינת: גם בלומינג וגם בעדשה כבידתית, העין רואה משהו שאינו תואם אינטואיציה ישרה. ההבדל הוא רק בסיבה ובקנה המידה