שנים עשר השבטים

אפשר לדמיין את החברה הישראלית לא כמקשה אחת, ולא כאוסף מקרי של מחנות צוררים, אלא כמעין חזרה מודרנית על משל קדום: שנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם דגל אחר, אופי אחר, תפקיד אחר, מרחב אחר, ושפה אחרת של אמת. שבט אחד נמשך אל ההר, אל המשמעת, אל הזיכרון, אל הברית. שבט אחר נמשך אל השדה, אל היזמה, אל המסחר, אל התנועה. שבט אחד נבנה מן הדין, מן המסגרת, מן הסדר. שבט אחר נושא את הרכות, את הפיוס, את היכולת להכיל. יש שבט של לומדים, שבט של לוחמים, שבט של בונים, שבט של מבקרים, שבט של חולמים, שבט של מנהלים, שבט של מחנכים, ושבט של ממציאים. כל אחד מהם משוכנע לא פעם שהוא נושא לבדו את לב האמת. כל אחד מהם חש, לעיתים בצדק, שאם לא יעמוד על משמרתו, משהו חיוני ייעלם מן העולם.

אבל האמת הלאומית איננה שוכנת בשלמותה בתוך דגל אחד. אילו הייתה האומה רק אש, הייתה שורפת את עצמה. אילו הייתה רק מים, הייתה מאבדת צורה. אילו הייתה רק שוק, הייתה מתפוררת לעסקה. אילו הייתה רק שוויון, הייתה נחנקת תחת משקלו של קולקטיב. אילו הייתה רק רוח, הייתה מתנתקת מן הקרקע. אילו הייתה רק קרקע, הייתה שוכחת לשם מה בכלל באה אליה. לכן נצרך מרחב משותף, אותו אזור עדין של נימוס, של הינמסות מבוקרת, שבו כל שבט מוריד מעליו שכבה אחת של קיצוניות, לא כדי לבטל את עצמו, אלא כדי להיות נוכח עם זולתו. במקום הזה אפשר להכיר שלא רק לי יש אמת, אלא שגם האחר שומר על דבר יקר, על יסוד שבלעדיו גם עולמי שלי היה נחסר.

במובן הזה, שנים עשר השבטים הם לא רק זיכרון מקראי, אלא דגם מתמשך של חיים לאומיים. דגלים שונים אינם סתירה לעם אחד; הם תנאי לקיומו. מקום שונה איננו פירוד; הוא חלוקת תפקידים. תכונות שונות אינן כשל; הן ביטוי לכך שהחיים גדולים מכל תכונה אחת לבדה. יש מי שתפקידו לשמור על הגבול, יש מי שתפקידו לשמור על הספר, יש מי שתפקידו לשמור על הלחם, ויש מי שתפקידו לשמור על החלום. הסכנה מתחילה רק כאשר שבט שוכח שהוא שבט, ומדמיין שהוא העם כולו. אז הדגל נעשה אליל, והייחוד נעשה תביעה לבלעדיות.

אך כאשר כל אחד נזכר במקומו האמיתי, מתגלה יופי עמוק יותר. לא אחידות מתה, אלא שלמות חיה. לא מחיקה של ההבדלים, אלא הרכבתם. לא ויתור על העמדה, אלא הכרה בכך שהעמדה שלי נצרכת לצד אחרות. זהו אולי סוד קיומו של עם בארצו: לא להפוך את כל השבטים לשבט אחד, אלא לתת לכל שבט לעמוד בדגלו, באופיו, במקומו, ובכל זאת לדעת שהוא חלק מגוף גדול ממנו. כי עם ישראל השלם בארצו איננו שבט אחד שגבר על כולם, אלא כלל השבטים יחד, בשכנות מתוחה, ביצירה הדדית, בזיכרון משותף, ובברית עמוקה מן המחלוקת. דווקא מתוך הריבוי, דווקא מתוך הדגלים השונים, מתגלה בסופו של דבר העם האחד.