״שוחד דברים״ בבתי המשפט הישראליים בראי הלכתי יש משהו מוזר ומקומם בשפה של אולם הדיונים בישראל: אנשים נכנסים פנימה, ובבת אחת עוברים לעברית של “אדוני”, “כבודו”, “אם יואיל…”, “אבקש את רשות…”. בחוץ—במכולת, בתחנת דלק, ברחוב—אותו אדם לא מדבר כך כמעט לאף אחד. אז למה פה כן? כי זו לא “נימוס”. זו שפה תפקודית. שפה שנועדה לקרב דעת, לרכך, לקנות יחס, לקנות אוזן קשבת. וההלכה קוראת לזה בשם הפשוט שלה: שוחד דברים. הבסיס ההלכתי לא מתבלבל: בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט’ סעיף א’ כתוב שחובת הזהירות