פילוסופיה ורוחניות

בזמן שהמדע המודרני עדיין מעכל את המודל ה- ״ ביופסיכוסוציאלי ״ ועדיין לא מצליח להתקדם בקצב מספק אל המרחב ה סוציופסיכוטכנולוגי . והנה מגיע עולם הביוסוציופסיכוטכנולוגיה ותובע את מקומו בתודעה הקולקטיבית מה זה, למה המדע עוד לא מוכן לזה, והאם הפתרון הביוסוציופסיכוטכנולוגי הראשון שנוצר היה בכלל… אישה? יש מילים שנשמעות כאילו הומצאו מהעתיד הרחוק, אבל בעצם הן מתארות את מה שקורה לנו כבר, אך גם מגלים נושאים מרתקים שמתחדשים בקצב מסחרר בואו ונפרק לרגע את המפלצת הזו ביו – (קיצור של ביולוגיה

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים. ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ. בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני. על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים. במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד. למי המורה באמת מחויב?

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות , או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יס

המומחה אמר

למה אי־אפשר לסמוך רק על כוונות טובות, ואיך פרויקט ונוס מציע לצאת מהמלכודת 1. הבעיה: כשמי שאמור לעזור לך – זקוק שתישאר תלוי בו ניקח שני תפקידים טעונים־אמון: פסיכולוג מנהל מערכת / אדמין / בעל סמכות במערכת ארגונית שניהם נשכרים כדי לשרת אינטרס חיצוני להם: הפסיכולוג – לקדם את רווחת המטופל, עד לרמה שבה כבר לא צריך אותו. מנהל המערכת – לבנות מערכת יציבה, בטוחה, מתועדת, כך שגם אם יוחלף – הארגון יוכל להמשיך לשרוד ולהשתפר. אבל בפנים יש גם אינטרס אחר, אנושי לגמרי: פרנסה סטטוס צורך שיעריכ