שתי מפות של האדם: בין הספק של כהנמן לסדר של אומן

בואו נדבר רגע על שני ישראלים שזכו בפרס נובל לכלכלה.

שניהם עסקו באדם.

שניהם ניסו להבין כיצד הוא מחליט, כיצד הוא פועל, וכיצד הוא מתנהל בעולם שאיננו תמיד ברור.

אבל נדמה שהם הסתכלו על אותו עולם משני כיוונים כמעט הפוכים.

דניאל כהנמן הביט באדם ומצא הטיות, קיצורי דרך, ביטחון מופרז, רגישות למסגור ויכולת מופלאה לספר לעצמו סיפור משכנע גם כאשר הנתונים אינם מצדיקים אותו.

ישראל אומן הביט באדם ומצא משחק, מבנה, תמריצים, יחסים חוזרים, זיכרון, אחריות ותוצאות הנבנות לאורך זמן.

האחד שאל כיצד התודעה מטעה אותנו.

השני שאל כיצד מתוך מפגש בין רצונות שונים יכולה להיווצר חוקיות.

אפשר לראות כאן יותר ממחלוקת מדעית.

אפשר לראות כאן שתי תפיסות עולם:

אפשר לראות כאן שתי תפיסות עולם

האדם שאינו יודע עד כמה הוא אינו יודע

כהנמן זכה בפרס בשנת 2002 על שילוב תובנות מן הפסיכולוגיה בתוך הכלכלה, ובמיוחד על מחקריו בשיפוט ובקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות. הוא הראה כי בני אדם אינם מקבלים החלטות כפי שהמודל הכלכלי הרציונלי הפשוט ציפה מהם. הסטיות שלהם אינן רק טעויות מקריות: הן חוזרות על עצמן באופן שיטתי. (Nobel Prize)

אנחנו מושפעים מן הדרך שבה מציגים לנו את השאלה.

אנחנו מפחדים מהפסד יותר מכפי שאנחנו שמחים על רווח מקביל.

אנחנו מעניקים משקל מוגזם למידע זמין, לסיפור טוב, לרושם ראשון ולמספר הראשון ששמענו.

ואנחנו עושים דבר נוסף: לאחר שהחלטנו, אנחנו יודעים להסביר לעצמנו מדוע ההחלטה הייתה הגיונית.

כהנמן לא גילה שהאדם טיפש.

הוא גילה שהאדם הוא יצור המייצר משמעות גם כאשר אין בידיו מספיק מידע.

זהו כוח עצום.

וזו גם סכנה עצומה.

כהנמן סיפר כי בצעירותו למד במסגרת דתית, וכי הוא זוכר את הרגע שבו חדל להאמין בקיום השגחה אלוקית. הוא גם תיאר את עצמו כמי שהתעניין יותר בשאלה מדוע אנשים מאמינים מאשר בשאלה אם מושא אמונתם קיים. (Max Raskin)

אין בכך הוכחה שמחקריו נועדו לקדם אתאיזם.

מדע טוב אינו נבחן לפי אמונתו של המדען, אלא לפי הראיות, השיטות והיכולת של אחרים לבחון את מסקנותיו.

ובכל זאת, מותר לשאול אם יש קשר רעיוני בין האדם לבין השאלות שהוא בוחר לחקור.

אדם שאיבד את אמונתו עשוי להיות קשוב במיוחד לאופן שבו בני אדם בונים אמונות.

אדם החושד בסיפורים מוחלטים עשוי לבחון כיצד המוח יוצר ודאות מתוך מציאות חלקית.

אדם שאינו רואה בעולם תכלית נתונה מראש עשוי להתמקד במקריות, בהקשר, במגבלות הידיעה ובסיפורים שהתודעה מייצרת כדי להשלים את החסר.

זו אינה הוכחה ביוגרפית.

אבל זו אפשרות פרשנית.

התועלת הגדולה של הספק

לגישתו של כהנמן יש תועלת עצומה לאנושות.

היא מלמדת ענווה.

רופא יכול להיות מומחה ועדיין להיות מושפע מרושם ראשוני.

שופט יכול לרצות צדק ועדיין להיות מושפע מן האופן שבו הוצגו העובדות.

משקיע יכול להכיר את השוק ועדיין לבלבל בין הצלחה זמנית לבין כישרון.

מנהל יכול להיות בטוח שהוא בוחר את המועמד הטוב ביותר, אף שבפועל הוא מגיב לדמיון, לכריזמה או להטיה שאינו רואה.

כאשר מבינים שהאדם אינו שופט ניטרלי של המציאות, אפשר לבנות מערכות טובות יותר.

אפשר להשתמש בנתונים.

אפשר להשוות בין חלופות באופן מסודר.

אפשר להפריד בין התרשמות לבין מדידה.

אפשר לבקש חוות דעת נוספות.

אפשר לקבוע כללים מראש, לפני שהרגש, הלחץ או האינטרס נכנסים לתמונה.

כהנמן נתן לאנושות מראה.

המראה אומרת לנו: אל תהיו בטוחים מדי בעצמכם.

אל תחשבו שהסיפור שאתם מספרים הוא בהכרח המציאות.

אל תניחו שהתחושה הפנימית שלכם היא הוכחה.

בדקו.

השוו.

הטילו ספק.

זו תרומה אדירה.

אבל מראה, חשובה ככל שתהיה, עדיין אינה דרך.

היא מגלה לנו שהפנים מלוכלכות.

היא אינה אומרת לאן ללכת.

כאשר הספק הופך להשקפת עולם

כאן מתחילה הסכנה.

לא בהכרח במחקרו של כהנמן עצמו, אלא בשימוש התרבותי שאפשר לעשות בו.

אם כל אמונה היא רק הטיה, מדוע להאמין במשהו?

אם כל החלטה היא תוצאה של מסגור, מה נשאר מן הבחירה?

אם תחושת המשמעות היא רק סיפור שהמוח מייצר, האם יש משמעות שאינה אשליה?

אם האדם אינו אלא אוסף של מנגנונים, תגובות וקיצורי דרך, מי הוא האדם שאמור לקחת אחריות על המנגנונים האלה?

הספק הוא חומר חיטוי מצוין.

אבל אי אפשר לחיות בתוך חומר חיטוי.

הוא מסיר זיהומים, אך אינו מגדל חיים.

חברה זקוקה לביקורת, אבל היא אינה יכולה להתקיים מביקורת בלבד.

היא זקוקה לאמון.

לנאמנות.

לזיכרון.

לאחריות.

ליכולת להקריב רווח מיידי למען מטרה גדולה יותר.

ובעיקר, היא זקוקה לאמונה שיש טעם להתאמץ גם כאשר התוצאה אינה מובטחת.

כאן נכנס אומן.

האדם הנמצא בתוך מערכת של משמעות

ישראל אומן זכה בפרס בשנת 2005, יחד עם תומס שלינג, על העמקת הבנתם של עימות ושיתוף פעולה באמצעות תורת המשחקים. אחת מתרומותיו המרכזיות הייתה הניתוח הפורמלי של משחקים חוזרים: מצבים שבהם אותם שחקנים אינם נפגשים פעם אחת בלבד, אלא שוב ושוב. (Nobel Prize)

במפגש חד־פעמי, ייתכן שכדאי לאדם לרמות.

לקחת את הרווח ולברוח.

להפר הבטחה.

לנצל חולשה.

אבל החיים אינם בדרך כלל מפגש חד־פעמי.

אנחנו נפגשים שוב.

אנחנו זוכרים.

אנחנו בונים מוניטין.

אנחנו מגיבים למעשים קודמים.

אנחנו מלמדים אחרים כיצד להתייחס אלינו.

וברגע שהעתיד נכנס למשחק, גם ההווה משתנה.

פתאום אמון אינו רק רגש יפה.

הוא נכס.

נאמנות אינה רק מידה מוסרית.

היא תנאי לשיתוף פעולה.

אחריות אינה רק דרישה דתית.

היא מבנה שמאפשר לחברה להחזיק מעמד.

אומן הוא יהודי דתי מובהק, שגדל במשפחה אורתודוקסית ושילב בחייו עולם מדעי פורמלי עם מחויבות דתית. המקורות הביוגרפיים והאקדמיים מתארים אותו כאדם דתי מאוד, אך אין פירוש הדבר שתורת המשחקים שלו היא הוכחה מתמטית לקיום האל או לתכלית הבריאה. (מרכז פדרמן ללימודי רציונליות)

ובכל זאת, גם כאן אפשר להציע קריאה פילוסופית.

אדם מאמין רגיל לראות את הפרט כחלק ממערכת גדולה ממנו.

המעשה אינו נמדד רק לפי הרווח של הרגע.

להווה יש קשר לעבר.

להחלטה יש השפעה על העתיד.

האדם אינו לבד.

הוא נמצא בתוך ברית, מסורת, קהילה, משפחה ומערכת של חובות הדדיות.

אצל אומן, גם השחקן המתמטי אינו פועל בחלל ריק.

הוא פועל מול אחרים.

הוא תלוי במה שהם יודעים.

הם תלויים במה שהוא יודע.

והתוצאה נולדת מן היחסים שביניהם.

התועלת הגדולה של הסדר

גם לגישתו של אומן יש תועלת מעשית עצומה.

היא מאפשרת להבין מדוע אנשים משתפים פעולה.

מדוע הבטחות מסוימות אמינות ואחרות אינן אמינות.

מדוע הסכם שאינו כולל תמריצים נכונים עלול להתפרק.

מדוע כוח הרתעה עשוי לעיתים למנוע עימות, ומדוע ויתור שאינו בנוי נכון עלול לעודד דרישות נוספות.

היא מסייעת לחשוב על מדינות, עסקים, משא ומתן, יחסי עבודה, שותפויות ומוסדות ציבוריים.

אבל מעבר לכל היישומים, יש כאן מסר אנושי עמוק:

האדם אינו מוכרח להיות כלוא בתוך הרווח המיידי.

כאשר יש עתיד, זיכרון והדדיות, התנהגות אנוכית יכולה להתמתן.

כאשר אנשים יודעים שייפגשו שוב, נוצרת משמעות למילה.

כאשר יש מחיר להפרת אמון, נוצרת אפשרות לנאמנות.

כאשר כל מעשה נכנס לרצף ולא נעלם ברגע שבו נעשה, העולם נעשה מסודר יותר.

לא מושלם.

לא נטול אי־ודאות.

אבל בעל מבנה.

כהנמן הוא הבלמים; אומן הוא ההגה

אנושות בריאה זקוקה לשניהם.

היא זקוקה לכהנמן כדי שלא תלך שבי אחרי הביטחון העצמי שלה.

והיא זקוקה לאומן כדי שלא תישאר משותקת בתוך הספק.

כהנמן מזכיר לנו שאנחנו עלולים לטעות.

אומן מזכיר לנו שאפשר לבנות מערכת המתחשבת בטעויות האלה.

כהנמן חושף את החולשה שבתוך האדם.

אומן מחפש את המבנה שבין בני האדם.

כהנמן נותן לנו בלמים.

אומן נותן לנו הגה.

ובלמים הם חיוניים.

בלעדיהם הרכב יתרסק.

אבל הבלמים אינם קובעים את כיוון הנסיעה.

הם אינם מגדירים יעד.

הם אינם אומרים לשם מה יצאנו לדרך.

לכן, בסופו של דבר, גישתו של אומן היא שנותנת את הטון.

לא מפני שכהנמן טעה.

להפך: מפני שהאזהרות של כהנמן נכונות כל כך, אנחנו זקוקים למסגרת שתדע להכיל אותן.

לא די לדעת שהאדם מוטה.

צריך לבנות חברה שבה גם אדם מוטה יכול לשתף פעולה.

לא די לדעת שהשכל מוגבל.

צריך ליצור מוסדות שמתגברים על מגבלותיו.

לא די לפרק את האשליה.

צריך לבנות אמת שניתן לחיות בתוכה.

מן האקראיות אל הברית

כהנמן מלמד אותנו לחשוד בסיפור.

אומן מלמד אותנו לבנות סיפור שיש לו המשכיות.

כהנמן מראה שהאדם אינו תמיד אדון למחשבותיו.

אומן מראה שהאדם יכול לבחור מערכת שבה למעשיו יש משמעות מעבר לרגע.

האחד חושף כמה קל ללכת לאיבוד בתוך התודעה.

השני מזכיר שגם בתוך עולם של אינטרסים שונים אפשר ליצור סדר, שיתוף פעולה ואחריות.

וזה אולי ההבדל העמוק ביותר.

ספק יכול להציל אדם מטעות.

אבל רק אמון יכול לחבר בין בני אדם.

ביקורת יכולה למנוע שקר.

אבל רק מחויבות יכולה לבנות בית.

הבנת ההטיות יכולה להגן על החברה מפני טיפשות.

אבל הבנת היחסים, הזיכרון והעתיד יכולה לאפשר לחברה להתקיים.

האדם זקוק למראה של כהנמן.

הוא חייב לראות את חולשותיו.

אבל לאחר שהביט במראה, הוא צריך לצאת מן החדר.

לפגוש אדם אחר.

לתת אמון.

לקיים מילה.

לזכור את העבר.

לקחת אחריות על העתיד.

ולהבין שהחיים אינם רק רצף של החלטות מקריות.

הם משחק חוזר.

וכל מה שאנחנו עושים היום קובע לא רק מה נקבל עכשיו, אלא איזה עולם יפגוש אותנו מחר.

״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך״