העולם לא חסר כוח אדם. הוא פשוט מבזבז אותו במקומות הלא נכונים

מה היה קורה אילו היינו מעבירים רק חלק מהאנשים המבריקים בעולם מעבודות שנועדו לגרום לנו לקנות, לעבור, ללחוץ ולהישאר — לעבודות שנועדו לפתור בעיות?

בשעה 10:17 בבוקר יושב אדם במוקד מכירות ומתקשר ללקוח הבא.

יש לו אינטליגנציה. יש לו יכולת שכנוע. הוא יודע לקרוא בני אדם, לזהות התנגדות, להסביר רעיונות מורכבים, להתמודד עם לחץ ולהחזיק שיחה עם אדם זר לחלוטין.

אבל המשימה שניתנה לכל מערכת הכישורים הזאת היא פשוטה: לגרום לאדם שמבוטח בחברה א’ לעבור לחברה ב’.

בבניין אחר יושבת מתכנתת מצוינת. היא למדה אלגוריתמים, סטטיסטיקה, מערכות מבוזרות ולמידת מכונה. במשך חודשים היא והצוות שלה בודקים בדיוק באיזה רגע להציג חלון מסוים, באיזה צבע יהיה הכפתור, כמה זמן כדאי להמתין לפני שמבקשים מספר כרטיס אשראי ואיזו הודעה תגדיל בעוד 1.7% את שיעור האנשים שמסיימים רכישה.

איש מהם אינו אדם מיותר.

להפך.

וזאת בדיוק הבעיה.

אלה בני אדם מוכשרים להפליא.

והשאלה המעניינת איננה כמה אנשים בעולם אינם עובדים. השאלה היא: על מה אנחנו מבזבזים את האנשים שכבר עובדים?

לא עבודה מיותרת. אנרגיה אנושית שמנותבת למקום הלא נכון

קל מדי לקרוא לכל הדברים האלה “עבודות מיותרות”. זו גם לא טענה מדויקת.

אנחנו צריכים חברות ביטוח. אנחנו צריכים אנשי מכירות. אנחנו צריכים פרסום. אנחנו צריכים מערכות תשלום. עסק צריך לקוחות, לקוח צריך מידע, ושוק תחרותי דורש לפעמים מאמץ אמיתי כדי לחבר בין מוצר לבין האדם שזקוק לו.

אבל יש הבדל עצום בין פונקציה שנחוצה לקיומה של כלכלה לבין הכמות האדירה של אנרגיה אנושית שאפשר להזרים לתוכה.

כאשר חמש חברות משקיעות מאות עובדים בניסיון להעביר לקוחות זו מזו, ייתכן שהתחרות משפרת את השירות. אבל ברמת החברה כולה מתרחשת גם תופעה אחרת: אלפי שעות עבודה מושקעות בשאלה מי יקבל את התשלום הקיים, ולא בשאלה איזה דבר חדש יהיה קיים מחר שלא קיים היום.

זה ההבדל בין יצירת ערך לבין מאבק על חלוקת ערך.

במקרה הראשון העולם בסוף היום עשיר יותר בידע, בתשתית, בבריאות או ביכולת.

במקרה השני ייתכן שאותה עוגה פשוט נחתכה אחרת.

הדיון הזה מזכיר את טענתו המפורסמת של האנתרופולוג דייוויד גרייבר על “Bullshit Jobs”, אך הנתונים אינם מאפשרים לומר בפשטות שחלק עצום מהעבודות חסרות כל משמעות. מחקר אירופי שבדק את התזה שלו מצא שרק שיעור קטן בהרבה מהעובדים דיווחו שהם עצמם אינם מרגישים שהם עושים עבודה מועילה. מצד שני, סקר YouGov מ־2024 מצא ששליש מהעובדים הבריטים אינם חושבים שעבודתם תורמת תרומה משמעותית לעולם. כלומר, גם בלי לקבל את התזה הקיצונית של גרייבר, נשארת כאן שאלה אמיתית מאוד על הקצאת הכישרון האנושי. (Sage Journals)

והשאלה הזאת הופכת מעניינת הרבה יותר כאשר מסתכלים על הצד השני של המשוואה.

תארו לעצמכם שהטלפן הופך לעוזר מחקר

נחזור לאותו איש מכירות.

במקום לקבל רשימת לידים של אנשים שניסו לפני שנתיים להשוות מחירי ביטוח, הוא מקבל הכשרה של מספר חודשים והופך לעוזר מחקר.

הוא לא חייב להיות פרופסור.

הוא יכול לעבור על מאמרים. לסווג נתונים. ליצור קשר עם משתתפים בניסוי. לבדוק מקורות. לתעד ניסויים. לנקות מאגרי מידע. לבצע ראיונות. לחפש סתירות. להזין מידע. לתרגם ידע מקצועי לשפה ברורה. לעקוב אחרי קבוצת מטופלים. לזהות מידע שחסר לחוקר.

לפתע אותן יכולות בדיוק — תקשורת, התמדה, סדר, שכנוע, מעקב — אינן משמשות להעברת לקוח מחברת ביטוח אחת לאחרת.

הן משמשות כדי להגדיל את קצב צבירת הידע האנושי.

עכשיו דמיינו לא אדם אחד כזה, אלא מיליון.

מיליון עוזרי מחקר נוספים בתחומי סרטן, הזדקנות, מחלות נדירות, בריאות הנפש, חינוך, חקלאות, אנרגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה וחומרים.

לא כולם יגלו תרופה.

זה גם לא נדרש.

מדע בנוי מאלפי פעולות קטנות ומשעממות שמאפשרות למספר קטן יותר של חוקרים להגיע בסופו של דבר לפריצת דרך.

המחסור בכוח אדם בתחומים בעלי ערך חברתי איננו תרגיל מחשבתי בלבד. ארגון הבריאות העולמי מעריך כיום מחסור עולמי צפוי של כ־11 מיליון עובדי בריאות בשנת 2030. (ארגון הבריאות העולמי)

כלומר, במקביל לכך שאנו מפעילים מערכות עצומות כדי לרדוף אחרי לקוחות, קיימות מערכות אחרות שבהן פשוט חסרות ידיים.

המתכנתת שלא צריכה עוד להגדיל Conversion

עכשיו ניקח את המתכנתת.

היום היא יכולה לעבוד בצוות Growth.

המשימה שלה היא להעלות retention.

לגרום למשתמש להישאר עוד שתי דקות.

למצוא איזה ניסוח גורם לעוד אחוז מהלקוחות לבחור בחבילה היקרה.

לחשב בדיוק באיזה שלב אפשר להציב friction לפני ביטול מנוי בלי לגרום ליותר מדי אנשים לכעוס.

מבחינה הנדסית, זו לפעמים עבודה מצוינת. יש בה ניסויים, ניתוח נתונים, פסיכולוגיה, פיתוח מערכות ותכנון ממשקים.

עכשיו קחו את אותו מוח בדיוק ותנו לו בעיה אחרת:

איך גורמים לשני ארגונים שאינם סומכים זה על זה לשתף פעולה?

זאת בעיה הנדסית מטורפת.

צריך לבנות מערכת שמאפשרת לכל צד לחשוף רק את המידע הנדרש. צריך הרשאות. אימות זהויות. מוניטין. תיעוד. מנגנוני ערעור. היסטוריית פעולות. מניעת מניפולציות. בקרת איכות. פרטיות. חתימות קריפטוגרפיות. אולי Zero Knowledge Proofs. אולי מערכות בינה מלאכותית שיזהו דפוסי הונאה. אולי ממשקים שיאפשרו לארגונים לחלוק משאבים בלי לוותר על עצמאותם.

פתאום אותה מומחיות שהגדילה conversion יכולה להגדיל trust.

וזה שינוי גדול בהרבה משינוי של מוצר.

אמון הוא אחת התשתיות הנסתרות של הציוויליזציה.

ככל ששיתוף הפעולה נעשה זול, בטוח ואמין יותר, אפשר לחבר אוניברסיטאות, בתי חולים, עמותות, ממשלות, חוקרים, תורמים וחברות מסחריות סביב מטרות שבעבר היו מורכבות מדי לניהול.

ומה אם היינו בונים “טכנולוגיות אמון” כמו שאנחנו בונים טכנולוגיות פרסום?

יש כיום תעשייה עולמית אדירה שעוסקת בשאלה כיצד לגרום לבן אדם לעשות משהו.

ללחוץ.

לקנות.

לצפות.

להירשם.

לחזור.

להגיב.

לשתף.

אנחנו מודדים כל פיקסל וכל שנייה.

אבל תארו לעצמכם עולם שמשקיע אותה רמת תחכום בשאלה אחרת:

כיצד לגרום לבני אדם לעבוד טוב יותר יחד?

מערכת שמחברת עשרת אלפים חוקרים העובדים על אותה משפחת מחלות ומראה להם בזמן אמת איזה ניסוי כבר בוצע במקום אחר.

מערכת שמחברת מטפלים בתחום בריאות הנפש ומזהה שיטות טיפול שנותנות תוצאות יוצאות דופן באוכלוסיות מסוימות.

מערכת המאפשרת לחקלאים במדינות שונות לחלוק במהירות נתונים על מזיקים, קרקע, השקיה ויבולים.

מערכת המאפשרת למעבדות לחלוק ציוד יקר שאינו נמצא בשימוש רוב שעות היממה.

מערכת שמאפשרת לתורם לראות לא רק למי הוא נתן כסף, אלא איזו שרשרת של פעילות אותו כסף יצר.

אנחנו כבר יודעים לבנות מערכות דיגיטליות מורכבות להפליא.

השאלה היא לא אם אנחנו מסוגלים.

השאלה היא למה אנחנו משלמים לאנשים לבנות אותן.

החקלאות, לדוגמה, אינה זקוקה רק לעוד חקלאים

העברה של כוח אדם למקצועות “מועילים” אינה אומרת לשלוח מיליוני מתכנתים לקטוף תפוחי אדמה.

זו תהיה החמצה מוחלטת של הרעיון.

חקלאות מודרנית זקוקה לחיישנים, רובוטיקה, אופטימיזציה של מים, הנדסת זרעים, ניתוח קרקע, ראייה ממוחשבת, מערכות חיזוי, שרשראות אספקה טובות יותר, מניעת בזבוז מזון, אחסון יעיל ושווקים חכמים.

FAO מתאר מערכות מזון עולמיות המתמודדות בו זמנית עם גידול בביקוש, שינויי אקלים, הידלדלות משאבים טבעיים, אובדן מגוון ביולוגי ואובדן מזון. הארגון טוען שנדרשים שינויים עמוקים במערכות החקלאות והמזון כדי להפוך אותן לעמידות ובנות־קיימא. (FAOHome)

כלומר, גם כאן לא חסרות בעיות שמתכנת, מנהל פרויקטים, איש מכירות, מעצב מוצר או מנתח נתונים יכולים להיכנס אליהן.

האנושות איננה סובלת ממחסור במשימות.

היא סובלת מבעיה של תמריצים.

הכסף אומר לנו לאן ללכת

ופה נמצאת כנראה הנקודה הכואבת ביותר.

אנשים אינם קמים בבוקר ושואלים:

“איפה התרומה השולית שלי לאנושות תהיה הגבוהה ביותר?”

הם שואלים:

“איפה יש עבודה?”

“כמה משלמים?”

“האם יש קידום?”

“האם אצליח לשלם שכר דירה?”

לכן אין שום טעם להאשים את אותו טלפן או את אותה מתכנתת.

הם מגיבים בצורה רציונלית למערכת.

אם חברת פרסום יכולה להרוויח מאה מיליון דולר משיפור זעיר ביכולת שלה להשאיר אנשים מול מסך, היא מסוגלת לשלם למהנדס מצוין משכורת גבוהה מאוד.

אם מעבדת מחקר שעוסקת במחלה נדירה תלויה במענק שנתי מוגבל, היא לא יכולה להתחרות.

השוק איננו מודד “כמה העולם השתפר”.

השוק מודד בעיקר את היכולת של גוף מסוים ללכוד חלק מהערך הכלכלי שנוצר.

אלה שני דברים שונים לחלוטין.

אז כמה העולם באמת יכול להשתנות?

נניח לרגע שלא נעשה מהפכה.

לא נסגור חברות.

לא נבטל פרסום.

לא נבטל ביטוח, בנקים, מכירות או אפליקציות.

ניקח רק חלק קטן.

נניח חמישה אחוזים מכוח האדם שעוסק כיום במאבקי שיווק, שימור, החלפת ספקים, אופטימיזציות זעירות של צריכה, בירוקרטיה כפולה ומערכות שתכליתן העיקרית היא להתחרות על כסף שכבר נמצא במערכת.

וניצור מסלול מעבר.

לא התנדבות.

מקצוע.

עם שכר, הכשרה, קריירה, מעמד ואפשרות להתקדם.

עוזר מחקר מקצועי.

מפעיל מערכות מדע.

מפתח תשתיות אמון.

מנהל שיתופי פעולה מחקריים.

טכנאי אוטומציה חקלאית.

מנתח נתונים לבריאות הציבור.

מפתח מערכות לבריאות הנפש.

רכז ניסויים.

מומחה אימות נתונים.

מפתח טכנולוגיות מים.

רכז מאגרי ידע פתוחים.

פתאום השאלה אינה אם אדם “עובד”.

השאלה היא מה נשאר בעולם בסוף יום העבודה שלו.

אולי המדד הלא נכון הוא תעסוקה

אנחנו רגילים לחגוג כאשר שיעור האבטלה נמוך.

ובצדק: אבטלה יכולה להיות הרסנית לאדם, למשפחה ולחברה.

אבל תעסוקה לבדה אינה יכולה להיות המדד האחרון.

אם נצליח להעסיק מיליון אנשים בחפירת בורות ומילוי שלהם מחדש, פתרנו את בעיית האבטלה — אבל לא בנינו ציוויליזציה טובה יותר.

המדד המעניין יותר הוא:

כמה יכולת חדשה ייצרנו?

כמה מחלות אנחנו יודעים לטפל בהן.

כמה מזון אנחנו מסוגלים לייצר מכל ליטר מים.

כמה מהר ידע מדעי עובר ממעבדה אחת לאחרת.

כמה קל לאדם במצוקה למצוא טיפול מתאים.

כמה אנרגיה אנחנו מפיקים מכל יחידת משאב.

כמה קל לשתי קבוצות שאינן מכירות זו את זו ליצור אמון ולעבוד יחד.

כמה זמן של בני אדם השתחרר מעבודה שאין צורך שאדם יעשה.

שם נמצאת הצמיחה העמוקה באמת.

המהפכה הגדולה ביותר אולי איננה המצאה חדשה

אנחנו מחכים לטכנולוגיה שתשנה את העולם.

בינה מלאכותית.

היתוך גרעיני.

רובוטים.

מחשוב קוונטי.

הנדסה גנטית.

ויכול להיות שכל אלה אכן ישנו אותו.

אבל יש אפשרות הרבה פחות זוהרת והרבה יותר זמינה:

לקחת את מה שכבר יש לנו — מיליארדי מוחות אנושיים — ולהקצות אותם קצת יותר טוב.

העולם כבר מלא באנשים שיודעים למכור, לתכנת, לנתח, לארגן, לתכנן, לנהל, לכתוב, לשכנע ולפתור בעיות.

אנחנו לא צריכים להמציא אותם מחדש.

אנחנו צריכים ליצור עבורם מסלולים שבהם אפשר להתפרנס היטב גם מבנייה ישירה של העתיד.

כי ייתכן שאחת הטרגדיות הגדולות של התקופה שלנו איננה מחסור בכישרון.

אלא העובדה שאדם אינטליגנטי יכול לסיים שמונה שעות עבודה מתישות, להגיע הביתה עייף לחלוטין — ולגלות שכל הכישרון, היצירתיות והמאמץ שהוא השקיע היום הצליחו בעיקר להעביר לקוח מחברה אחת לחברה אחרת.

ובאותו יום ממש, כמה רחובות משם, הייתה מעבדה שחסרו לה שתי ידיים.

עמותה שחסרה לה מערכת.

חוקר שלא הצליח לעבד את הנתונים.

מטפל שלא הצליח להגיע למטופלים.

חקלאי שלא ידע שהפתרון לבעיה שלו כבר נוסה במדינה אחרת.

ושני ארגונים שרצו לעבוד יחד — אבל לא הייתה להם מערכת שאפשרה להם לסמוך זה על זה.

אנחנו נוטים לדבר על עתיד האנושות כאילו חסרים לנו רעיונות.

ייתכן שהרעיונות כבר כאן.

ייתכן שאפילו האנשים כבר כאן.

נשארה רק שאלה אחת:

על מה אנחנו מבקשים מהם לעבוד?