מה היה קורה אילו היינו מעבירים רק חלק מהאנשים המבריקים בעולם מעבודות שנועדו לגרום לנו לקנות, לעבור, ללחוץ ולהישאר — לעבודות שנועדו לפתור בעיות? בשעה 10:17 בבוקר יושב אדם במוקד מכירות ומתקשר ללקוח הבא. יש לו אינטליגנציה. יש לו יכולת שכנוע. הוא יודע לקרוא בני אדם, לזהות התנגדות, להסביר רעיונות מורכבים, להתמודד עם לחץ ולהחזיק שיחה עם אדם זר לחלוטין. אבל המשימה שניתנה לכל מערכת הכישורים הזאת היא פשוטה: לגרום לאדם שמבוטח בחברה א’ לעבור לחברה ב’. בבניין אחר יושבת מתכנתת מצוינת. היא

אולי בכלל העצלנות היא שורש החריצות, ההשפעה והתוצאות? נהוג לדבר על עצלנות כאילו היא אויבה הטבעי של הקִדמה. החרוץ קם מוקדם, עובד קשה, מזיע, בונה. העצלן שוכב, דוחה, מחפש קיצורי דרך. אלא שאם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית מזווית אחרת, מתגלה תמונה משונה למדי: חלק עצום מן הקדמה נוצר דווקא מתוך חוסר הנכונות להמשיך לעבוד קשה. האדם לא רצה לסחוב משאות — ולכן המציא את הגלגל. הוא לא רצה ללכת עשרות קילומטרים — ולכן בנה עגלה, מכונית, רכבת ומטוס. הוא לא רצה לחרוש בידיים — ולכן נולדו המחרשה, ה

למה מנטליות יכולה לחבר בין אנשים, אבל גם לייצר ציפיות, מניפולציות וסכסוכים, ולמה דווקא כללים ברורים יכולים לעשות אותנו חופשיים יותר

הכפתור שלא מתקן כלום, והרעיון העתיק שיכול לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים הכול מ־Make Everything OK, דרך תורה רפ״ב של רבי נחמן ועד ממצאים של זוכי פרס הנובל הישראליים כהנמן ואומן (בנפרד): מסע קצר אל ההבדל שבין אמת, אמת לאמיתה; והיכולת לראות את הטוב בלי לשקר לעצמנו. לרשפב הכפתור שלא מתקן כלום יש באינטרנט כפתור משעשע, כמעט מושלם. כתוב עליו: Make Everything OK. לוחצים, מחכים רגע בזמן שהמערכת כביכול מטפלת בעניינים, ואז מתקבלת הבשורה באותיות קידוש לבנה: ״הכול בסדר עכשיו״. ובשורת ההסב

דמיינו שתי מכוניות זהות. לשתיהן אותו מנוע, אותה מהירות ואותה יכולת תמרון. אלא שבמכונית אחת מותקנות כריות אוויר, מערכות בלימה אוטומטיות, חיישנים ומנגנונים שמונעים מהנהג לסטות מהכביש. במכונית השנייה מישהו נטרל את כולם. המכונית השנייה לא נעשתה חכמה יותר. היא גם לא נעשתה חזקה יותר. היא פשוט איבדה את מנגנוני ההגנה שלה — ולכן נעשתה מסוכנת יותר. במובן מסוים, זהו גם הסיפור של הבינה המלאכותית. האם למכונה יש מצפון? בינה מלאכותית יודעת לדבר על טוב ורע בצורה מרשימה. היא יכולה להסביר מדוע

בואו נדבר רגע על שני ישראלים שזכו בפרס נובל לכלכלה. שניהם עסקו באדם. שניהם ניסו להבין כיצד הוא מחליט, כיצד הוא פועל, וכיצד הוא מתנהל בעולם שאיננו תמיד ברור. אבל נדמה שהם הסתכלו על אותו עולם משני כיוונים כמעט הפוכים. דניאל כהנמן הביט באדם ומצא הטיות, קיצורי דרך, ביטחון מופרז, רגישות למסגור ויכולת מופלאה לספר לעצמו סיפור משכנע גם כאשר הנתונים אינם מצדיקים אותו. ישראל אומן הביט באדם ומצא משחק, מבנה, תמריצים, יחסים חוזרים, זיכרון, אחריות ותוצאות הנבנות לאורך זמן. האחד שאל כיצד הת

בעולם רווי מידע, פרסום ופניות, אנחנו נאלצים להחליט במהירות למי ולמה להקשיב. בדרך כלל אנו מעניקים תשומת לב למה שנראה רלוונטי, אמין, מעניין ומועיל. זהו המסלול הטבעי של הקשב, והוא חיוני להגנה על הזמן ועל התודעה שלנו.

הבינה המלאכותית אינה רק טכנולוגיה חדשה. היא מראה. לא מראה שמראה לנו אם אנחנו חכמים יותר, מהירים יותר או יעילים יותר. אלא מראה עמוקה בהרבה: מראה שמשקפת לחברה האנושית את דמותה הפנימית. את החכמה שלה ואת הבלבול שלה. את הרצון לדעת ואת הרצון להיראות יודעים. את השאיפה לאמת ואת הפחד ממנה. אנחנו שואלים מה הבינה המלאכותית יודעת על העולם. אבל אולי השאלה החשובה יותר היא מה הבינה המלאכותית מגלה עלינו. הרי המודלים האלה לא נולדו בחלל ריק. הם למדו מן השפה שלנו, מן הספרים שלנו, מן החדשות שלנו

כולם מחפשים איזון. בין עבודה לבית, בין אמונה לעשייה, בין ביטחון לחירות, בין רצון להצליח לבין הרצון לנשום. אבל לפעמים דווקא בשם האיזון אנחנו מעמיקים את הבעיה שאותה ניסינו לפתור.

העולם הדיגיטלי איננו ניטרלי. הוא שדה מעורב של אמת ושקר, אור והסתר, כוונה וישרות מול מניפולציה ולחץ. אבטחת מידע – ובעיקר אבטחת מידע התנהגותית

החיסרון בלהיות אדם רב־תחומי איננו עצם ריבוי התחומים. החיסרון מתחיל כאשר אין ציר מרכזי שמארגן את כל התחומים לכיוון אחד. אז אותה יכולת נדירה לראות קשרים בין פסיכולוגיה, טכנולוגיה, חברה, דת, משפט, כלכלה וחינוך — עלולה להפוך לתחושת פיזור, הצפה, חוסר סיום, וחוסר יכולת להסביר לעולם “מה אני בעצם”. אדם חד־תחומי אומר: אני עורך דין, אני מתכנת, אני פסיכולוג, אני מורה. אדם רב־תחומי אומר: אני רואה מערכת שלמה. אבל העולם אוהב תוויות קצרות. לכן אדם רב־תחומי עלול לסבול לא מפני שאין לו כישרון,

זהו אחד העיוותים הגדולים של העידן המודרני: לשון הרע שבעבר היה נאמר בחדר, ברחוב, או בין שכנים, עבר תיעוש. הוא קיבל מצלמה, אולפן, תקציב, מוזיקת רקע, שפה של “תחקיר”, ושכבת הגנה של “עניין לציבור”. וכך נולד מצב שבו אדם פרטי עלול לעמוד לדין על דיבה, אך מערכת שלמה יכולה להטיל בוץ מתמשך על גוף ציבורי, מוסד, ממשלה, משטרה, צבא, ישיבה, עירייה, תאגיד, מגזר, או ציבור שלם — מבלי שכמעט יהיה מי שיקום ויתבע. הסיבה הראשונה פשוטה: גוף ציבורי אינו אדם פרטי. אין לו תמיד “לב שנפגע”, ואין לו תמיד ב

כבוד לבורא פירושו שימוש במתנה שנתן – הצלם, השכל, השיפוט והאחריות. עבודה ל״צלם״ או ״אלוהים אחרים״ זולת החיפוש העצמאי אחר דבר ה׳, היא ויתור על האחריות האישית ועל הביקורת הפנימית שטבע בנו הבורא.

כיצד ניתן לרתום את חוקי הטבע להגשמת מטרותינו המשותפות? האם אפשר למדוד איכויות של מערכת יחסים? זאת ועוד במאמר מרתק

חגרו חגורות, ואם אתם על אופניים שימו קסדה חלק א׳ האצה והאטה גשמית מאיצים התינוק נולד לתוך עולם שהוא עדיין לא מבין, אבל הוא כבר “עובד” בו בכל הכוח. החיים מתחילים בדחף. הבכי הוא דרישה, התנועה היא מאבק קדימה, והגוף כולו מצביע על אמת אחת: יש תנועה עוד לפני שיש מילים. פעוטות מוכיחים את זה יום־יום: הם קופצים, נופלים, קמים, ושוב קופצים. תקופת הילדות בודקת את העולם דרך פעולה. אחר כך מגיעים הנעורים, וההאצה מקבלת צורה חדשה: להוכיח, להשתייך, להתבלט. המוח מתחיל לחפש תגמול חברתי, והלב מתר

כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״,

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרח

איך קרה שבמדינה יהודית, בארץ ישראל, אנחנו חיים כמעט לגמרי לפי הציר הזה, גם כשאנחנו לא נוצרים, וגם כשאנחנו לא מרגישים קשר פנימי לסיפור שמאחור

בכל חברה יש חוקים שלא כתובים בשום מקום. לא בחוק המדינה, לא בתקנון בניין, ולא בשלט בכניסה לשכונה. אלה חוקים שקטים של מנטליות: מה נחשב מנומס,

המדד הופך ליעד, ואז כולם לומדים איך “להיראות טוב” במקום להיות טובים. מהיר יותר במקום נכון יותר. סגירה במקום פתרון. מחיר במקום תמורה. ממוצע