סקרנות עודפת – מונח מוצע למחקר

סקרנות עודפת היא הצעה למונח המתאר מצב שבו הנטייה הטבעית לחקור, לשאול ולצבור ידע עוברת סף מסוים, והופכת מתכונה מועילה – לכוח שמפריע לתפקוד, ליעילות ולחיים תקינים.

במקום שסקרנות תהיה מנוע ללמידה ולעשייה, היא הופכת למסך עשן שמסתיר את הצורך לבחור, להחליט, להתחייב ולסיים.

רקע רעיוני

בפילוסופיה של הידע (אפיסטמולוגיה), מקובל לדבר על מידות אינטלקטואליות טובות (Virtue Epistemology) כמו יושר מחשבתי, פתיחות, זהירות, סקרנות בריאה.

בעשורים האחרונים מתפתח גם העיסוק ב־מגרעות אינטלקטואליות (Vice Epistemology) – תכונות אופי שמפריעות לנו לדעת ולהבין טוב: יהירות, עצלות מחשבתית, צרות אופקים, ועוד.

סקרנות עודפת משתלבת היטב במסגרת הזאת כתופעה גבולית:

מצד אחד היא נשענת על ערך חיובי (סקרנות),

מצד שני – כשהיא יוצאת משליטה – היא מתנהגת כמו מגרעה אפיסטמית:

• האדם ממשיך לחפש עוד מידע במקום לפעול.

• השאלות מתרבות, אבל מעט מאוד מהן נסגרות לכדי החלטה או תוצאה.

• הלמידה הופכת לפיצול קשב, לפעמים אפילו לבריחה מאחריות.

למה זה רלוונטי במיוחד היום?

בעידן הדיגיטלי, שבו זרימת המידע כמעט אינסופית, סקרנות עודפת כבר איננה “בעיה פילוסופית” בלבד, אלא גם:

• בעיה תפקודית – פגיעה בפרודוקטיביות, קושי לסיים משימות, דחיינות במסווה של “עוד קצת ללמוד”.

• בעיה רגשית – תחושת הצפה, עומס, אי־שקט, חוויה של “אני כל הזמן לומד – ולא מתקדם”.

• בעיה חברתית וכלכלית – אנשים מוכשרים שמבזבזים אנרגיה אינטלקטואלית על עוד ועוד חקירות, במקום לבנות יציבות, מקצוע, פרויקטים, מערכות יחסים.

אפשר לראות סקרנות עודפת כחלק ממכלול של תופעות כמו:

התמכרות לידע, גלישה אינסופית ברשת, שיטוט בין תחומי עניין רבים ללא העמקה, ו”חשיבת־יתר” (Overthinking).

למה המושג דורש מחקר?

נכון להיום, קיימים מחקרים על סקרנות, על חיפוש מידע, על הפרעות קשב, על דחיינות ועל התמכרות למסכים – אבל כמעט אין טיפול שיטתי במצב שבו המידה החיובית עצמה (סקרנות) הופכת ברמה תיאורטית למגרעת אפיסטמית מוגדרת.

לכן “סקרנות עודפת” כמונח, דורש מחקר בכמה כיוונים, למשל:

• הגדרה מדויקת של הגבול בין סקרנות בריאה לבין סקרנות עודפת. (ריתמולוגיה)

• פיתוח מדדים: איך מודדים סקרנות שמפריעה לתפקוד?

• זיהוי הקשר בין סקרנות עודפת לבין דפוסים כמו דחיינות, חרדה, OCD, התמכרות לידע או למסכים.

• בחינת ההשפעה של סקרנות עודפת על קבלת החלטות, על קריירה, על בריאות נפשית.

• פיתוח מודלים של איזון: איך מחנכים/מטפלים/מדריכים לשמור על סקרנות – בלי לתת לה לבלוע את החיים?

מ”‎תורה ועבודה” ל”‎תורה ועוד תורה ורק תורה” – רקע חרדי־פנימי

אם מסתכלים היסטורית מתוך העולם החרדי, אפשר לראות שהתנועה לא התחילה מסיסמה של “תורה ורק תורה”, אלא דווקא מניסיון עמוק לחבר תורה לחיים.

1. הרב הירש – תורה עם דרך ארץ, לא תורה במקום דרך ארץ

הרב שמשון רפאל הירש, מאבות האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, ניסח את שיטתו כ־“תורה עם דרך ארץ” (Torah im Derech Eretz) – תורה יחד עם פרנסה, מוסר, השכלה כללית ושותפות בחברה, לא תורה מנותקת מהעולם. השיטה ביקשה שיהודי שומר מצוות יהיה נוכח בכל מרחבי החיים – עבודה, השכלה, חברה – מתוך נאמנות עמוקה להלכה.

במילים שלו: התורה אמורה להעיר את כל החיים – בבית הכנסת וגם במשרד, בשוק, בייצור, בפוליטיקה. היא לא אמורה לברוח מהמציאות, אלא לנהל אותה.

2. פועלי אגודת ישראל – “פועלים חרדים” ולא “תלמידי כולל בלבד”

אחר כך, במזרח אירופה ובישראל, קמה פועלי אגודת ישראל – תנועה חרדית של פועלים, שתפסה את עצמה כ־“סוציאליזם עם תורה” או “פועלים אורתודוקסים”. המטרה שלהם הייתה לתת ביטוי ליהודי חרדי שעובד, מתארגן כאיגוד עובדים, נלחם על צדק חברתי – דווקא בשם התורה, לא למרות התורה.

בדגלים ובסמלים שלהם הופיעו כלי עבודה יחד עם סמלי תורה – מסר ברור: החרדי לא אמור להיעלם מהעולם הממשי, אלא להביא לשם את התורה.

גם בעולם הדתי־לאומי, סיסמת “תורה ועבודה” של הפועל המזרחי ובני עקיבא ביטאה את אותה מגמה בסיסית: לימוד תורה בצד בנייה מעשית של הארץ, הכלכלה והחברה.

3. איך הגענו לתרבות של “תורה ועוד תורה ורק תורה”?

אחרי השואה והקמת המדינה, החברה החרדית עברה טראומה והתגוננות. חלק גדול מההנהגה ראתה בישיבות ובכוללים “תיבת נח” לשימור התורה שנחרבה באירופה. במציאות הזאת, נבנה אידיאל חדש־ישיבתי:

• הגבר האידיאלי = אברך שלומד כל חייו.

• עבודה נתפסת לפעמים כבדיעבד, פשרה, או “מי שלא הצליח בכולל”.

• התארגנויות של פועלים חרדים, כמו פועלי אגודת ישראל, הלכו ונעלמו כמעט לגמרי מהשיח המרכזי.

במקום “תורה עם דרך ארץ” –

התרבות נהייתה בהרבה מעגלים: תורה במקום דרך ארץ.

במקום “פועלים חרדים” –

אנחנו מכירים בעיקר “אברכים חרדים”.

4. איפה נכנסת כאן “סקרנות עודפת” ו”התמכרות לידע”?

אם נחזור לשפה שהתחלנו לבנות – של סקרנות עודפת והתמכרות לידע – אפשר לתאר את זה כך:

• במקור, אהבת התורה הייתה אמורה לנהל את כל החיים – משפחה, עבודה, חברה, כלכלה, ציבור.

• אבל בחלקים ניכרים של החברה החרדית, אהבת התורה הפכה למשהו שדומה ל־

  
  

  “התמכרות ללימוד כשלעצמו” – עוד דף, עוד חקירה, עוד חידוד – גם כשהחיים עצמם (פרנסה, בריאות, אחריות לאומית, בניית מוסדות) נשארים אצל אחרים.

במילים אחרות:

אנחנו עברנו, בחלק מהזרמים, מ־“תורה שמנחה את המציאות”

אל “תורה שמחליפה את המציאות”.

זו אותה נקודה שהגדרנו כ־סקרנות עודפת:

הרצון לדעת עוד, ללמוד עוד, להעמיק עוד –

שבשביל חלק מהאנשים וחלק מהחברות הדתיות, כבר לא משרת את החיים, אלא את הבריחה מהם.

לאתר הבית

לכתבות פילוסופיה נוספות

כל הכתבות