חברה

מה היה קורה אילו היינו מעבירים רק חלק מהאנשים המבריקים בעולם מעבודות שנועדו לגרום לנו לקנות, לעבור, ללחוץ ולהישאר — לעבודות שנועדו לפתור בעיות? בשעה 10:17 בבוקר יושב אדם במוקד מכירות ומתקשר ללקוח הבא. יש לו אינטליגנציה. יש לו יכולת שכנוע. הוא יודע לקרוא בני אדם, לזהות התנגדות, להסביר רעיונות מורכבים, להתמודד עם לחץ ולהחזיק שיחה עם אדם זר לחלוטין. אבל המשימה שניתנה לכל מערכת הכישורים הזאת היא פשוטה: לגרום לאדם שמבוטח בחברה א’ לעבור לחברה ב’. בבניין אחר יושבת מתכנתת מצוינת. היא

מאת בנימין זאב ברנדשטטר | טור דעה הקדמה: על הקופסה יש אזהרה. על המדיניות אין על קופסת הסיגריות המדינה מזהירה אותנו מפני מוות. באותה עסקה היא גם גובה מס. הסתירה הזאת מוכרת עד כדי כך שכבר הפסקנו להתעכב עליה: מוצר ממכר ומזיק נמכר כחוק, ההכנסה ממנו נרשמת מיד, והמחיר האנושי מתפזר לאורך שנים בין בתי חולים, מקומות עבודה ומשפחות. כשמגיעה המחלה, קל להצביע על האדם שהדליק את הסיגריה. קשה יותר להצביע על כל ההחלטות הציבוריות שהשאירו אותו בתוך המעגל. הוא ידע, אומרים לנו. הזהירו אותו. הוא ב

למה מנטליות יכולה לחבר בין אנשים, אבל גם לייצר ציפיות, מניפולציות וסכסוכים, ולמה דווקא כללים ברורים יכולים לעשות אותנו חופשיים יותר

במשך עשרים שנה הטכנולוגיה פתרה בהצלחה מרשימה את שאלת החיבור בין בני אדם. היום כמעט כל אדם יכול להגיע כמעט לכל אדם. השאלה המעניינת באמת היא מה עושים עם החיבור הזה עכשיו.

המדרש היהודי אינו רק מקום שבו מעבירים ידע. הוא מוסד שמלמד אדם לחשוב עם אדם אחר, לחלוק עליו, להקשיב לו ולזקק יחד משמעות. העדה הדרוזית מביאה אל המפגש חכמה חברתית אחרת: יכולת מרשימה לשמור על לכידות, אחריות הדדית וזהות קהילתית לאורך דורות

בואו נדבר רגע על שני ישראלים שזכו בפרס נובל לכלכלה. שניהם עסקו באדם. שניהם ניסו להבין כיצד הוא מחליט, כיצד הוא פועל, וכיצד הוא מתנהל בעולם שאיננו תמיד ברור. אבל נדמה שהם הסתכלו על אותו עולם משני כיוונים כמעט הפוכים. דניאל כהנמן הביט באדם ומצא הטיות, קיצורי דרך, ביטחון מופרז, רגישות למסגור ויכולת מופלאה לספר לעצמו סיפור משכנע גם כאשר הנתונים אינם מצדיקים אותו. ישראל אומן הביט באדם ומצא משחק, מבנה, תמריצים, יחסים חוזרים, זיכרון, אחריות ותוצאות הנבנות לאורך זמן. האחד שאל כיצד הת

בעולם רווי מידע, פרסום ופניות, אנחנו נאלצים להחליט במהירות למי ולמה להקשיב. בדרך כלל אנו מעניקים תשומת לב למה שנראה רלוונטי, אמין, מעניין ומועיל. זהו המסלול הטבעי של הקשב, והוא חיוני להגנה על הזמן ועל התודעה שלנו.

יש רעיונות שמדליקים את הדמיון כבר מן המשפט הראשון. הם מדברים על צדק, על קהילה, על בריאות, על טכנולוגיה שמשרתת את האדם, על חברה שבה אנשים אינם נמחצים בידי השוק אלא נעזרים בו כדי לבנות חיים טובים יותר. הבעיה היא שלא מעט מן הרעיונות האלה, יפים ככל שיהיו, מתנפצים בשלב די מוקדם על הסלע הקשה של המציאות. הם נופלים לא מפני שהיו שקריים, אלא מפני שלא היו להם שרירים. זו נקודה שלא תמיד נעים לומר בקול. אנשים טובים אוהבים להאמין שטוב לבדו ימשוך טוב. שמספיק שיהיו כוונות נכונות, שפה מוסרית,

יש רגע קטן, כמעט יומיומי, שבו מתחיל בזבוז עצום של אנרגיה אנושית. אדם אחד מסביר משהו שנראה לו פשוט לגמרי. השני לא מבין. הראשון מרים גבה: “אבל זה ברור”. השני מתכווץ: “כנראה שאני לא מספיק חכם”. מכאן הדרך קצרה לתסכול, כעס, בושה, התנשאות, ייאוש, ולעיתים גם נתק מוחלט בין אנשים שבסך הכול ניסו להעביר מידע זה לזה. לרגע הזה יש שם: קללת הידע. קללת הידע היא התופעה שבה אדם שכבר יודע משהו מתקשה לדמיין איך הדבר נראה בעיני מי שעדיין אינו יודע. ככל שהידע נעשה טבעי יותר עבור המומחה, כך קשה לו

רקע: החזון שלא הצליח להמריא יש רעיונות שנולדים גדולים כל כך, עד שהעולם הקיים נראה להם קטן, גס ומיושן. הם אינם מסתפקים בתיקון מקומי, בעוד רפורמה, בעוד תקנה, בעוד מנגנון סיוע. הם מבקשים לדמיין מחדש את יסודות החברה האנושית: את העבודה, הכלכלה, החינוך, העיר, הטכנולוגיה, היחס למשאבי הטבע, ואפילו את עצם השאלה מדוע בני אדם נאלצים להיאבק זה בזה על קיום בסיסי. כזה היה פרויקט ונוס, חזונו של ז׳אק פרסקו המפורט בספרו ״הטוב ביותר שכסף אינו יכול לקנות״. זאת לא הייתה עוד הצעה פוליטית צרה, אל

מה קורה כשהחוק מאפשר לבתי המשפט יד חופשית בהחלטות כבדות משקל המשפיעים על חיי אדם, וכיצד קרה שמדינת ישראל שילמה לאדם יחיד פיצוי בסך 17 מיליון שקלים בגלל פסק דין של השופט ברק, המכהן כיום כהנשיא השנוי במחלוקת ביותר, בהיסטוריית בית משפט הישראלי

אפשר לדמיין את החברה הישראלית לא כמקשה אחת, ולא כאוסף מקרי של מחנות צוררים, אלא כמעין חזרה מודרנית על משל קדום: שנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם דגל אחר, אופי אחר, תפקיד אחר, מרחב אחר, ושפה אחרת של אמת. שבט אחד נמשך אל ההר, אל המשמעת, אל הזיכרון, אל הברית. שבט אחר נמשך אל השדה, אל היזמה, אל המסחר, אל התנועה. שבט אחד נבנה מן הדין, מן המסגרת, מן הסדר. שבט אחר נושא את הרכות, את הפיוס, את היכולת להכיל. יש שבט של לומדים, שבט של לוחמים, שבט של בונים, שבט של מבקרים, שבט של חולמים, שבט ש

זהו אחד העיוותים הגדולים של העידן המודרני: לשון הרע שבעבר היה נאמר בחדר, ברחוב, או בין שכנים, עבר תיעוש. הוא קיבל מצלמה, אולפן, תקציב, מוזיקת רקע, שפה של “תחקיר”, ושכבת הגנה של “עניין לציבור”. וכך נולד מצב שבו אדם פרטי עלול לעמוד לדין על דיבה, אך מערכת שלמה יכולה להטיל בוץ מתמשך על גוף ציבורי, מוסד, ממשלה, משטרה, צבא, ישיבה, עירייה, תאגיד, מגזר, או ציבור שלם — מבלי שכמעט יהיה מי שיקום ויתבע. הסיבה הראשונה פשוטה: גוף ציבורי אינו אדם פרטי. אין לו תמיד “לב שנפגע”, ואין לו תמיד ב

במעלה הפירמידה, שכרם של נבחרי ציבור ושופטים מוצג לעיתים כהכרחי כדי להבטיח אי־תלות: כשאין מצוקה כלכלית, הפיתוי לקבל “תמורה” קטן. אבל ב־2025 הפערים אינם מסתיימים בתלוש; הם כוללים מעטפת של תקציבים, קרנות, רכב, לשכות, וגם זמן: פגרות והסדרי עבודה שמציירים מציאות אחת למי שמחליט, ואחרת למי שמבצע. במורד הפירמידה, מי שפוגש את האזרחים ואת הסיכון ראשון, חייל/ת חובה ושוטר/ת מתחיל/ה, מקבלים “דמי קיום” או שכר התחלתִי שנשען על תוספות, משמרות, ומענקים, כשמרחב שיקול הדעת בשטח גבוה, והסיכוי ל

האם עפר מתוחם שמעבר למדרכה המרוצפת נחשב מדרכה? וכמה תיקים דומים או מקבילים נסגרים פשוט בתשלום מבלי להישאל או להתברר כלל?

כיצד ניתן לרתום את חוקי הטבע להגשמת מטרותינו המשותפות? האם אפשר למדוד איכויות של מערכת יחסים? זאת ועוד במאמר מרתק

מקובל לחשוב שהכנסה של 40,000 ₪ בחודש מציבה אדם מעל “קו הדאגות”. אך במציאות של כלכלה מודרנית, שוק עבודה תחרותי ותרבות צריכה עתירת מסרים, הכנסה גבוהה כשלעצמה אינה מבטיחה רווחה, יציבות או תחושת “מספיק”. הטענה אינה ש־40,000 ₪ הם סכום קטן במונחים אבסולוטיים, אלא שהיכולת “לחיות” (כלומר: לקיים רווחה מתמשכת) תלויה במערכת רחבה יותר של מנגנונים חברתיים, פסיכולוגיים ומוסדיים. לעיתים, הם מייצרים שחיקה וחוסר סיפוק גם תחת הכנסה גבוהה. הכנסה מול רווחה: הבחנה מושגית הכרחית בכלכלה ובסוציולוגי

״שוחד דברים״ בבתי המשפט הישראליים בראי הלכתי יש משהו מוזר ומקומם בשפה של אולם הדיונים בישראל: אנשים נכנסים פנימה, ובבת אחת עוברים לעברית של “אדוני”, “כבודו”, “אם יואיל…”, “אבקש את רשות…”. בחוץ—במכולת, בתחנת דלק, ברחוב—אותו אדם לא מדבר כך כמעט לאף אחד. אז למה פה כן? כי זו לא “נימוס”. זו שפה תפקודית. שפה שנועדה לקרב דעת, לרכך, לקנות יחס, לקנות אוזן קשבת. וההלכה קוראת לזה בשם הפשוט שלה: שוחד דברים. הבסיס ההלכתי לא מתבלבל: בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט’ סעיף א’ כתוב שחובת הזהירות

בינה מלאכותית היא תשתית חדשה שמשנה את הדרך שבה כותבים, לומדים, יוצרים ומקבלים החלטות. היא יכולה לחסוך זמן ולהנגיש ידע, אבל גם לבלבל ולהטעות. כדי להסתדר בעידן הזה לא צריך להיות טכנולוג. צריך להבין את העיקרון, את הגבולות, ואת כללי הזהירות. 1) בינה מלאכותית: אור חדש על עולם המידע הקבלה טובה לבינה מלאכותית היא אור. אור מגלה ומעצים. הוא מאפשר לבנות, ללמוד ולהתקדם. אבל הוא גם יוצר תעתועים: תאורה נכונה יכולה להפוך הצגה למשהו שנראה אמיתי. ואור חזק מדי יכול לסנוור ולמשוך אותנו אחרי מה

גיוס חרדים וערבים: לשלב אוכלוסיות עם רגישויות שונות, אי אפשר לבנות את זה על חשדנות או כפייה. איך עושים את זה נכון?