האם בית המשפט הוא קרקס? | מקרה בוחן: ח״נ 72333-07-25 מדינת ישראל נ׳ בנימין זאב ברנדשטטר - בשיטת מצליח
- binyxisrael
- 27 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
אדר תשפ״ו, 19 בפברואר 2026.
בית המשפט לעניינים מקומיים בבני ברק, היושב בדין: השופט נמרוד אשכול
תיק חניה. 500 שקלים. “חניה על מדרכה”. שלב ההוכחות.
רקע:
טענת הנאשם: הרכב לא עמד על מדרכה. הוא עמד על שטח עפר מתוחם, המצוי מעבר למדרכה וזהו בסיס עובדתי המגובה בתמונות.
שלא כשגרה, הדיון לא התחיל בשאלה היכן עמד הרכב. הוא התחיל בדרישה ״חצופה״ של הנאשם להקליט את הדיון. הנאשם אף הביא עימו מכשיר הקלטה והחל להקליט בפועל. הוא טען כי הגיש בקשה מסודרת להקליט את ההליך, וכי על פי חוק בתי המשפט, אותו ציין בבקשת ההקלטה המסודרת שהגיש: בהיעדר נימוק חריג - על בית המשפט לאשר את הקלטה.
״ביקש בעל דין שדיון יוקלט על חשבונו, יאפשר זאת בית המשפט, אלא אם כן מצא שאין לעשות כן מטעמים מיוחדים, ובלבד שהדיון מתועד בדרך אמינה ומדויקת אחרת; החלטה שלא להיענות לבקשת בעל דין כאמור תהיה מנומקת בכתב.״
ומשלא הוגשה החלטת בית משפט מנומקת בכתב שלא להיענות, הרי שמותרת ההקלטה. אשר על כן הנאשם סירב לבקשת מנהלת האולם לעצור את ההקלטה ואיים כי יזמין משטרה אם יפריעו לו בכך.
רוגזו של הנאשם היה ניכר. לאחר שערעורו לעירייה נדחה, ציפה הוא שהתביעה תידחה על הסף כבר בשלב ההקראה. וזאת כבר הפעם השנייה בה הוא מוזמן לבית המשפט בגין דו״ח זה שלדעתו שגוי לקוי, ולאחר שבפרוטוקול דיון ההקראה של כתב האישום בוצעו שינויים ולא נכתב מהלך הדברים במדויק לטענתו.
השופט נכנס לאולם באיחור של כעשרים דקות ורק לאחר שהוזמן המאבטח להיות נוכח לכל אורך הדיון.
השופט הודיע בפתיחת הדיון על דחיית הבקשה להקלטה. לכאורה מכוחו של נוהל פנימי מ-2023 המחייבת את הנאשם להגיש בקשה דרך חברה מורשית. ובכך דחה במהלך הדיון את בקשת הנאשם אשר הוגשה כחודש טרם הדיון. והורה לו לסגור את מכשיר ההקלטה.
חרף בקשתו הנשנית של הנאשם, השופט נמרוד אשכול כפה על הנאשם את קיום הדיון ללא תיעוד כבקשתו, בניגוד בוטה לחוק המחייב התרת הקלטה.
בתגובה, כהבעת אי אמון, הנאשם הודיע כי ירשום לעצמו בעט ודף את פרוטוקול הדיון בעצמו בכדי שלא יבוצעו זיופים מצויים, וכך עשה בנוכחות השופט ונוכחים נוספים.
בנקודה זו השתנתה הדינמיקה והדיון הפך לשדה קרב .
“מהי מדרכה?”
החקירה הנגדית של הנאשם לא עסקה במיקום הרכב. היא עסקה בהגדרה. הפקח נשאל להגדיר מהי מדרכה. בהמשך נשאל:
״האם כל מה שמעבר לאבן שפה הוא מדרכה?״
הפקח ענה בתמימות את התשובה השגויה: ״כן״
הנאשם הקשה: אם כל מה שמעבר לאבן שפה הוא מדרכה, אז גם חניה שמעבר לה היא מדרכה? גם חצר? גם שטח עפר שאינו מרוצף? ואם כן, אז כיצד ניתן להיכנס כחוק לחניה הממוקמת מעבר למדרכה?
לא ינהג על מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך, אלא לשם חצייתם בכדי להכנס או לצאת מחצרים.
תקנה 38(א) לתקנות התעבורה
התביעה התנגדה. הטענה: אם קיימת סתירה בחקיקה — יש לשאול את המחוקק, לא את הפקח. ״הוא לא אמור לדעת לענות על כאלו שאלות״ אבל השופט הבין והסכים, שהאישום נשען על ההגדרה. והשטח? הרי הוא עפר מתוחם. ללא תמרור האוסר חניה.
בנקודה הזו הדיון כבר לא היה על 500 שקלים. הוא היה על גבולות ההגדרה. ובשלב הבא — האולם התחמם. הדיון לא נשאר טכני.
במהלך העדות, פניותיו של הפקח לשופט היו בלשון: “כבודו”.
הנאשם, אשר הקפיד לפנות בצורה הנקייה ״השופט״ או ״בית המשפט״, הביע התנגדות. וטען שפנייה לשופט בתואר ״כבודו״ היא מה שנקרא בהלכה העברית “שוחד דברים”, כניסיון להטות את המשפט בחנופה. השופט החליט לדחות את הטענה במיידית, תוך קביעה כי מדובר ב“ניסיון לזילות בית המשפט” והורה שהדיון ימשך וכי ״ישמור הנאשם על כבודו של ביהמ״ש״
הטון הוקשח.
הנאשם המשיך בקו אחד: האישום נשען על הגדרה. ההגדרה אינה יציבה. השטח הוא עפר מתוחם שמעבר למדרכה המרוצפת. אין תמרור האוסר חניה. ואז הרף עלה:
הנאשם הביא תקדים מבית משפט לתביעות קטנות בירושלים נגד העירייה בגין אי העמדת שלט איסור חניה וגרימה לקנסות ברשלנות. ובטענת רשלנות מכוונת ביקש מבית המשפט להטיל על העירייה קנס של 100,000 ₪ בטענה למדיניות שילוט ואכיפה פגומים.
הדיון הסתיים בהמתנה להכרעה, ובהפסקה, בין הנתבע והתובעת היו חילופי דברים בהם איום הנאשם בתביעה ייצוגית באם התובעת לא תחזור בה מן התביעה. בתגובה - המאשימה הודיעה על חזרה מן האישום בתנאי שלנאשם לא יהיו תלונות נגדה. בית המשפט אישר. והתיק נסגר ללא הרשעה וללא קביעה משפטית מחייבת.
דו״ח של 500 שקלים הסתיים במשיכת תביעה.
השאלות נשארו:
האם כל מה שמעבר לאבן שפה הוא מדרכה?
האם עפר מתוחם שמעבר למדרכה המרוצפת נחשב מדרכה?
וכמה תיקים דומים או מקבילים נסגרים פשוט בתשלום מבלי להישאל או להתברר כלל?
תגובות