פקודת ביזיון בית המשפט: חוקים ישנים בעידן חדש

מה זה בכלל “ביזיון בית המשפט”?

בפשטות: זו מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לצו שיפוטי (למשל כשצד לא מקיים צו). היא גם מתמודדת עם סירוב של עדים לשתף פעולה במצבים מסוימים. יש גם סעיף בחוק בתי המשפט שמאפשר ענישה על הפרעה לדיון או התנהגות אלימה באולם.

עד כאן, נשמע “סביר”: בכל מדינה יש דרך לאכוף צווים, לשמור סדר, ולמנוע מאנשים להפוך דיון לקרקס. אבל הבעיה היא לא בזה שיש כלי. הבעיה היא איזה כלי, מאיפה הוא הגיע, ואיזו תרבות הוא מייצג.

השורש: זה חוק שנולד כדי לשלוט בנתינים – ולא כדי לשרת ציבור חופשי

הפקודה נחקקה בשנת 1929 על ידי ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. שלטון מנדט זה לא “מדינה של אזרחים”. זה שלטון כובש קולוניאלי. הלוגיקה שלו פשוטה: סדר קודם לצדק, משמעת קודמת להבנה, “שקט תעשייתי” קודם לאמת שהציבור מבקש. והכי חשוב - לשמור את הציבור תחת אימת המגף.

וכשכלי כזה נשאר איתנו אחרי קום המדינה – הוא לא נשאר רק כטקסט משפטי. הוא נשאר כגישה: בית המשפט כזרוע רודנית. לא רק “מכריע בסכסוכים”, אלא גם “מחנך את ההמון” איך לדבר, איך לעמוד, ואיך להיזהר לא לעצבן את הכיסא ה״קדוש״.

הבעיה המעשית: כלי ענישה גמיש שמרחף מעל הראש

אכיפת צווים היא צורך. אבל בפועל, “ביזיון בית משפט” הוא כלי עם אפקט פסיכולוגי עצום: הוא משדר לאזרח מסר אחד – אם תעשה צעד לא נכון, אתה עלול לשלם מחיר. ברגע שהאזרח נכנס לאולם כשהוא מרגיש “אני חייב להיות נחמד כדי לא להסתבך” – זה כבר לא הליך שמכוון לאמת. זה הליך שמכוון לשרידות.

וכאן מתחבר החלק השני, היותר בוטה: הסף של שוחד מילולי.

שוחד מילולי: כשצריך להתחנף כדי לדבר

אין בישראל חוק שכתוב בו שחובה לומר ״כבוד השופט הנכבד”. אבל יש בפועל מערכת לוחצת של נורמות, פרקטיקה, ועולם מקצועי שמייצר לחץ לדבר בשפת חנופה. אצל עורכי דין זה אפילו מעוגן בכללי האתיקה: עו״ד מחויב “לתת יחס כבוד לבית המשפט”.

וזה בדיוק המקום שבו המשפט העברי המקורי נותן כאפה מוסרית לדין הישראלי: בהלכה יש מושג מפורש – ״שוחד דברים״ – שוחד שהוא לא בכסף אלא בדיבור, כבוד, חנופה. בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט’ זה כתוב חד: “ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים.” הסמ״ע וערוך השולחן קובעים: אפילו להקדים שלום לדיין אם עד כה לא היה מקדים לו שלום – זה כבר שוחד! כי זה “שלום מגמתי” שמנסה לקרב את דעת השופט ולגנוב לו את הלב.

עכשיו בואו נתרגם את זה לרחוב: האם היית אומר למר שופט במכולת “אדוני הנכבד”? האם היית פונה אליו עם “כבודו יואיל”? כנראה שלא. אז למה באולם כן? כי כולם מבינים שזה מטבע עובר לסוחר. מטבע שוחד של “תן לי רגע לדבר”, “תסתכל עליי בעין טובה”, “אל תמנע ממני את רשות הדיבור”.

אז כשאולם בית המשפט “דורש” בפועל שפה של תארי כבוד, בקשות מתרפסות, התחנפויות, הוא לא יוצר כבוד. הוא יוצר שוק קטן ונמוך של שוחד דברים. מי שיודע “לדבר נכון” מקבל יותר אוויר. מי שמדבר פשוט, ישר, בלי טקס - מהר מאוד ירגיש שהוא נמחץ.

ומה יוצא מזה?

שתי תוצאות הרסניות:

1. הציבור מאבד אמון – כי הוא לא מרגיש שבאים לשמוע אמת, אלא לשמוע “סגנון” ו״ליקוקים״.

2. האמת נדחקת – כי השיחה מתמלאת בטקסים וגינונים במקום בעובדות וטענות.

   
   

הפתרון: לעדכן את החוק, ולנקות את האורוות

אם ישראל רוצה מערכת משפט שמשרתת ציבור חופשי (ולא נתינים תחת מגפי הכובש), צריך שני מהלכים:

א. רפורמה חוקתית־פרוצדורלית. הפקודה מ־1929 חייבת להימחק מספר החוקים. במקומה צריך ״חוק ציות״ ברור ופשוט. אין מקום במשפט הישראלי לארכיאולוגיה משפטית מנדטורית.

ב. נוהל “אפס שוחד מילולי” כחלק מחוק הציות. לא “אדוני”, לא “כבודו”, לא תחנונים על זכות דיבור. מדברים עניינית: מה היה. מה הראיות. מה אני מבקש ודורש. למה לפי דין מגיע כך. וזהו.

לסיכום: הגיע הזמן להתפכח מההאנגאובר הבריטי - עותמאני

נכון להיום המשפט הישראלי הוא בפועל שיטה מעורבת, עם שכבות היסטוריות עות׳מאניות־בריטיות שהמשיכו להתקיים גם אחרי המדינה, ונוחות למערכת המשפט. אבל עם ישראל לא חייב להמשיך לדבר בשפת מנדט. לא חייב לנהל הליך כאילו הציבור הוא קהל שצריך לאלף ולכבוש. מותר לנו מערכת משפט עם ערכים יהודיים של דין נקי: בלי שוחד - גם לא שוחד בדיבור. בלי חנופה, ובלי תרבות של “תתחנן כדי להישמע”.

הגיע הזמן לשים סוף להאנגאובר. לנקות את השפה. לעדכן את השורות. ולהחזיר את הדין למקום היחיד שבו הוא אמור להיות: מקום האמת והצדק.

כתבות נוספות באתר ביניקס