הכפתור שלא מתקן כלום, והרעיון העתיק שיכול לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים הכול מ־Make Everything OK, דרך תורה רפ״ב של רבי נחמן ועד ממצאים של זוכי פרס הנובל הישראליים כהנמן ואומן (בנפרד): מסע קצר אל ההבדל שבין אמת, אמת לאמיתה; והיכולת לראות את הטוב בלי לשקר לעצמנו. לרשפב הכפתור שלא מתקן כלום יש באינטרנט כפתור משעשע, כמעט מושלם. כתוב עליו: Make Everything OK. לוחצים, מחכים רגע בזמן שהמערכת כביכול מטפלת בעניינים, ואז מתקבלת הבשורה באותיות קידוש לבנה: ״הכול בסדר עכשיו״. ובשורת ההסב

המדרש היהודי אינו רק מקום שבו מעבירים ידע. הוא מוסד שמלמד אדם לחשוב עם אדם אחר, לחלוק עליו, להקשיב לו ולזקק יחד משמעות. העדה הדרוזית מביאה אל המפגש חכמה חברתית אחרת: יכולת מרשימה לשמור על לכידות, אחריות הדדית וזהות קהילתית לאורך דורות

כבוד לבורא פירושו שימוש במתנה שנתן – הצלם, השכל, השיפוט והאחריות. עבודה ל״צלם״ או ״אלוהים אחרים״ זולת החיפוש העצמאי אחר דבר ה׳, היא ויתור על האחריות האישית ועל הביקורת הפנימית שטבע בנו הבורא.

חגרו חגורות, ואם אתם על אופניים שימו קסדה חלק א׳ האצה והאטה גשמית מאיצים התינוק נולד לתוך עולם שהוא עדיין לא מבין, אבל הוא כבר “עובד” בו בכל הכוח. החיים מתחילים בדחף. הבכי הוא דרישה, התנועה היא מאבק קדימה, והגוף כולו מצביע על אמת אחת: יש תנועה עוד לפני שיש מילים. פעוטות מוכיחים את זה יום־יום: הם קופצים, נופלים, קמים, ושוב קופצים. תקופת הילדות בודקת את העולם דרך פעולה. אחר כך מגיעים הנעורים, וההאצה מקבלת צורה חדשה: להוכיח, להשתייך, להתבלט. המוח מתחיל לחפש תגמול חברתי, והלב מתר

מטא־אנליזה מפורסמת (איסוף שיטתי של מחקרים רבים) מצאה שאנשים עם קשרים חברתיים חזקים יותר היו עם סיכוי הישרדות גבוה יותר; האפקט הממוצע תואר בע

כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״,

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרח

איך קרה שבמדינה יהודית, בארץ ישראל, אנחנו חיים כמעט לגמרי לפי הציר הזה, גם כשאנחנו לא נוצרים, וגם כשאנחנו לא מרגישים קשר פנימי לסיפור שמאחור

מה זה בכלל “ביזיון בית המשפט”? בפשטות: זו מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לצו שיפוטי (למשל כשצד לא מקיים צו). היא גם מתמודדת עם סירוב של עדים לשתף פעולה במצבים מסוימים. יש גם סעיף בחוק בתי המשפט שמאפשר ענישה על הפרעה לדיון או התנהגות אלימה באולם. עד כאן, נשמע “סביר”: בכל מדינה יש דרך לאכוף צווים, לשמור סדר, ולמנוע מאנשים להפוך דיון לקרקס. אבל הבעיה היא לא בזה שיש כלי. הבעיה היא איזה כלי, מאיפה הוא הגיע, ואיזו תרבות הוא מייצג. השורש: זה חוק שנולד כדי

לפי החומרים שהודלפו, צה״ל הפעיל בשנים האחרונות יחידה סודית, קטנה אך איכותית, המונה מאות בודדות של חיילים נבחרים, בעלי רמת משכל גבוהה במיוחד,

ההתמדה היא סוד ההצלחה, ואם מתייאשים באמצע?

האם יש מודל חד משמעי לאישוש גישות מחקר …

יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים אוסף מקרים. יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים ספר לימוד פתוח. אם עוצרים רגע ליד שיח סברס – אותו צבר קוצני שגדל בשולי שדות ובצידי דרכים – מגלים שהוא אחד המורים העדינים, החכמים והכואבים ביותר שיש בבריאה. 1. לא להיות קמצן – גם כשחותכים כדי ליהנות מסברס, צריך לקלף אותו. מי שמנסה “להרוויח” עוד סנטימטר מהפרי, לחתוך דק־דק ו”לא להפסיד כלום”, מגלה מהר מאוד שאי־אפשר: אם לא חותכים בנדיבות, ומשאירים מעט מהפרי עם הקליפה והקוצים – נשאר קרום דק ומטריד, שמפ

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות, או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יסוד