מטא־אנליזה מפורסמת (איסוף שיטתי של מחקרים רבים) מצאה שאנשים עם קשרים חברתיים חזקים יותר היו עם סיכוי הישרדות גבוה יותר; האפקט הממוצע תואר בע

כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״,

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרח

איך קרה שבמדינה יהודית, בארץ ישראל, אנחנו חיים כמעט לגמרי לפי הציר הזה, גם כשאנחנו לא נוצרים, וגם כשאנחנו לא מרגישים קשר פנימי לסיפור שמאחור

מה זה בכלל “ביזיון בית המשפט”? בפשטות: זו מסגרת שמאפשרת לבית המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לצו שיפוטי (למשל כשצד לא מקיים צו). היא גם מתמודדת עם סירוב של עדים לשתף פעולה במצבים מסוימים. יש גם סעיף בחוק בתי המשפט שמאפשר ענישה על הפרעה לדיון או התנהגות אלימה באולם. עד כאן, נשמע “סביר”: בכל מדינה יש דרך לאכוף צווים, לשמור סדר, ולמנוע מאנשים להפוך דיון לקרקס. אבל הבעיה היא לא בזה שיש כלי. הבעיה היא איזה כלי, מאיפה הוא הגיע, ואיזו תרבות הוא מייצג. השורש: זה חוק שנולד כדי

לפי החומרים שהודלפו, צה״ל הפעיל בשנים האחרונות יחידה סודית, קטנה אך איכותית, המונה מאות בודדות של חיילים נבחרים, בעלי רמת משכל גבוהה במיוחד,

ההתמדה היא סוד ההצלחה, ואם מתייאשים באמצע?

האם יש מודל חד משמעי לאישוש גישות מחקר …

יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים אוסף מקרים. יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים ספר לימוד פתוח. אם עוצרים רגע ליד שיח סברס – אותו צבר קוצני שגדל בשולי שדות ובצידי דרכים – מגלים שהוא אחד המורים העדינים, החכמים והכואבים ביותר שיש בבריאה. 1. לא להיות קמצן – גם כשחותכים כדי ליהנות מסברס, צריך לקלף אותו. מי שמנסה “להרוויח” עוד סנטימטר מהפרי, לחתוך דק־דק ו”לא להפסיד כלום”, מגלה מהר מאוד שאי־אפשר: אם לא חותכים בנדיבות, ומשאירים מעט מהפרי עם הקליפה והקוצים – נשאר קרום דק ומטריד, שמפ

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות , או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יס