העידן הביוסוציופסיכוטכנולוגי

בזמן שהמדע המודרני עדיין מעכל את המודל ה- ״ביופסיכוסוציאלי״ ועדיין לא מצליח להתקדם בקצב מספק אל המרחב הסוציופסיכוטכנולוגי. והנה מגיע עולם הביוסוציופסיכוטכנולוגיה ותובע את מקומו בתודעה הקולקטיבית

מה זה, למה המדע עוד לא מוכן לזה, והאם הפתרון הביוסוציופסיכוטכנולוגי הראשון שנוצר היה בכלל… אישה? יש מילים שנשמעות כאילו הומצאו מהעתיד הרחוק, אבל בעצם הן מתארות את מה שקורה לנו כבר, אך גם מגלים נושאים מרתקים שמתחדשים בקצב מסחרר

בואו ונפרק לרגע את המפלצת הזו

• ביו – (קיצור של ביולוגיה) מדעי החיים - גוף, מוח, מערכת עצבים, הורמונים, שינה, תזונה, לב פועם.

• סוציו – (קיצור של סוציולוגיה) מדעי החברה - משפחה, קהילה, כלכלה, פוליטיקה, תרבות, רשתות חברתיות.

• פסיכו – (קיצור של פסיכולוגיה) מדעי הנפש - מחשבות, רגשות, טראומות, אמונות, דימוי עצמי, זהות.

• טכנולוגיה – מדעי האומנות היוצרת - סמארטפון, ענן, אלגוריתמים, רשתות, אינטליגנציה מלאכותית, מצלמות, נתונים.

  
  

העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד. הוא לולאה אחת מתמשכת של ביו־סוציו־פסיכו־טכנולוגיה: הגוף, החברה, הנפש והמערכות הדיגיטליות מחוברות כמו מערכת אחת.

הבעיה? רוב העולם המדעי עדיין בנוי כאילו אלה ארבעה עולמות נפרדים.

יש כמה סיבות עמוקות לכך שמושג כמו "ביוסוציופסיכוטכנולוגיה" נשמע לקהילה מדעית ממוסדת קצת… מוקדם מדי

1. המדע מחולק למחלקות, אבל החיים לא

האוניברסיטה מחולקת לפקולטות לרפואה, לפסיכולוגיה, לסוציולוגיה, למדעי המחשב וכו.

כל תחום בונה שפה, היררכיה, כתבי עת, תקציבים ומעמד משלו.

אבל התקף חרדה של נער אחרי שיימינג בטיקטוק הוא לא "רק פסיכולוגיה": יש שם ביו (מערכת העצבים והורמונים), יש סוציו (לחץ חברתי, נורמות תרבותיות, בית ספר), יש פסיכו (דימוי עצמי, פרשנות, אמונות), ויש טכנולוגיה (אלגוריתם שקידם סרטון, עיצוב אפליקציה, תרבות לייקים).

האירוע קיים, דורש התייחסות, אך אין לו עדיין "מחלקה"

2. אינטרסים ותקציבים אוהבים מסגרות ברורות

מדע היום תלוי במענקים, קרנות מחקר, סטטוסים אקדמיים ו"מדדים". קל יותר לממן "מחקר על השפעת אפליקציה X על מדד Y" מאשר להגיד: "בואו נבנה מודל שלם שמחבר נתוני שינה, נתוני לב, רשת חברתית, מצב כלכלי, איכות קשרים ומבנה מוח".

הראשונים פשוטים, מיידיים, נוחים למדידה. השני – כבר מתחיל להרגיש כמו בניית מערכת הפעלה חדשה להבנת האדם.

3. האחריות האתית מפחידה

ביוסוציופסיכוטכנולוגיה אומרת: אם אתה שולט בטכנולוגיה, אתה נוגע בגוף, בנפש ובחברה – בבת אחת.

זה אומר שמי שמפתח פלטפורמות, אפליקציות, רשתות ואלגוריתמים לא יכול יותר להגיד: "אני רק מוצר טכנולוגי, מה אנשים עושים עם זה זה לא ענייני".

המשפט הזה – הוא כבר לא מוסרי בעידן הביוסוציופסיכוטכנולוגי

4. זה גדול מדי בשביל "טריק שיווקי" וחדש מדי בשביל "תיאוריה מסודרת"

העולם אוהב להלביש מילים יפות על מוצרים: "דיגיטל וולנס", "מדיטציה אונליין", "בריאות נפשית באפליקציה". אבל "ביוסוציופסיכוטכנולוגיה" לא יכולה להישאר סיסמה. זו הצעה למסגרת חשיבה: איך מתכננים מערכת טכנולוגית שמודעת להשפעה הביולוגית, הנפשית והחברתית שלה, ועדיין מכבדת חירות ופרטיות.

וזה כבר מאיים על הרבה פרדיגמות ישנות.

אם היא הייתה ישות, מה הייתה אומרת לנו הביוסוציופסיכוטכנולוגיה?

בקצרה:

1. האדם איננו "משתמש" אלא יצור חי במערכת יחסים עם מכונה. כמו גוף שנכנס למערכת אקולוגית, לא כמו משתמש שנכנס לחנות.

2. כל "פיצ'ר" דיגיטלי הוא גם "התערבות" בנפש ובחברה. נוטיפיקציה, דירוג, לייק, צילום, פילטר – כולם גירויים למוח ולמערכת החברתית.

3. אי אפשר לדבר על בריאות – בלי לדבר על התנהגות דיגיטלית. שינה, תנועה, תזונה, ו… גם "כמה זמן אני מול מסך, באיזה מצב, ומה זה עושה לי".

4. הטכנולוגיה הבאה לא תהיה רק "חכמה" – היא תהיה אחראית. לא רק "מה אפשר לעשות?", אלא גם "מה נכון לעשות?", "למי זה טוב?", "מי נפגע?", "מי נשכח?", "איך מצמצמים פערים במקום להגדיל אותם?".

   
   

ביניקס, כמותג שחי על התפר של מחשבים, סייבר וחיים אנושיים, יכול לראות בעצמו שחקן ביוסוציופסיכוטכנולוגי: לא רק לתקן מחשב, אלא לעזור לאדם לחיות בטכנולוגיה במינימום נזק ובמקסימום חירות, ביטחון ותבונה.

האם הפתרון הביוסוציופסיכוטכנולוגי הראשון שנברא היה… אישה?

כאן נכנסת השאלה הפרובוקטיבית, והיפה, מהעולם של המסורת:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים: לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."(בראשית ב', י"ח)

לפני שאישה הופיעה, התורה מתארת בעיה. לא טכנולוגית, לא כלכלית – אנושית: "לא טוב היות האדם לבדו".

אם נסתכל על הסיפור הזה במשקפיים ביוסוציופסיכוטכנולוגיים, נקבל משהו מעניין:

• ביו: האדם – גוף חי, מערכת עצבים, הורמונים, מוח.

• פסיכו: חוויה פנימית של בדידות, חוסר שייכות, צורך בקשר.

• סוציו: אין עדיין חברה, אין זוגיות, אין תא משפחתי, אין "ביחד".

• "טכנולוגיה": האלגוריתם האלוקי של יצירת פתרון – שינוי במבנה גוף האדם עצמו, "לקיחת צלע" והקמת מערכת יחסים חדשה.

  
  

האישה – לפי הסיפור – לא מגיעה "מבחוץ", כמו מכשיר.

היא נבראת מתוך האדם, מצלעו, כאילו אומר הטקסט: הפתרון למצב הביוסוציופסיכולוגי שלך – הוא לא גאדג'ט, הוא יחסים.

במונחי ימינו, אפשר להגיד בזהירות:

האישה היא "ממשק" חדש שמוקם על בסיס חומרה קיימת (גוף האדם), כדי לפתור בעיה נפשית־חברתית עמוקה – בדידות, חוסר הדדיות, חוסר שיקוף.

זה לא אומר חלילה שהאישה "נולדה להיות פתרון" למישהו אחר. אלא שכבר בסיפור הראשוני של האנושות, התורה מתארת את הבריאה לא כטלאי טכני, אלא כעיצוב מערכת יחסים:

• פתרון ביולוגי (גוף נפרד, מין שני).

• פתרון נפשי (אהבה, קירבה, הדדיות).

• פתרון חברתי (משפחה, דורות, חברה אנושית).

• ו"פרוטוקול" חדש: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".

  
  

במילים אחרות: לפני שהמצאנו אפליקציות ואלגוריתמים – "הפתרון" הגדול הראשון בעולם היה… יצירת אדם נוסף, קשר, דיאלוג, "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – גם איתך וגם מולך

אפשר לראות בזה, ברשות התורה, הפתרון הביוסוציופסיכוטכנולוגי הראשון בהיסטוריה: לא מכונה חדשה, אלא מערכת יחסים חדשה

מה אנחנו לוקחים מזה לעידן הטכנולוגי?

1. טכנולוגיה טובה לא מחליפה קשר – היא מחזקת אותו. אם מערכת דיגיטלית מרחיקה אותנו מעצמנו, מהגוף, מהרגש, מהיחסים – היא נגד המודל הראשוני. ביוסוציופסיכוטכנולוגיה אמיתית תחפש איך הטכנולוגיה מחברת, מרככת, מלווה – לא משתלטת.

2. הפתרונות הגדולים ביותר הם תמיד "ביחד". גם בעולם הסייבר, גם באבטחת מידע, גם בניהול מסכים – אין פתרון טכני בלבד. חייבים חינוך, קהילה, שיחה, תודעה.

3. הטכנולוגיה הבאה תימדד לא רק במה היא יודעת לעשות – אלא במה היא יודעת למנוע. למנוע בדידות קיצונית, למנוע הדרה, למנוע פגיעה בילדים, למנוע התמכרות, למנוע ניצול. זה לב הראייה הביוסוציופסיכוטכנולוגית.

4. ביניקס כמעבדה קטנה לעולם גדול כל מחשב שמגיע לתיקון, כל ייעוץ אבטחת מידע, כל כתבה בבלוג –הם לא רק "טיפ טכני". הם עוד לבנה בבניית תרבות טכנולוגית אחרת: כזו שמכירה באדם החי, בנפש, במשפחה, בקהילה – ומנסה לא להזיק, אלא לעזור.

   
   

ביוסוציופסיכוטכנולוגיה היא מילה ארוכה עם מטרה פשוטה

להפסיק להעמיד פנים שהטכנולוגיה היא "צעצוע ניטרלי", ולהתחיל להתייחס אליה כמו אל כוח חיים שמחייב אחריות – לגוף, לנפש, לחברה.

ואולי, אם נקשיב טוב לסיפור על האדם והאישה, נגלה שהשיעור הראשון בטכנולוגיה אנושית כבר נכתב מזמן: לפני כל מכונה חכמה – צריך שני בני אדם שמסוגלים לראות אחד את השני.

בשולי הדברים, אי אפשר להתעלם מהתחושה שאנחנו חיים בתקופה משונה ומרגשת כאחת

מצד אחד כאוס, עומס מידע, מלחמות תודעה; מצד שני – כלים חדשים כמו בינה מלאכותית ובלוקצ'יין שנראים כמעט כ"כלי גאולה" טכנולוגיים. לא במובן המיסטי הפשטני של משיח שיורד מהשמיים דרך וייפיי, אלא במובן העמוק של תיקון מערכות: יותר שקיפות, פחות שחיתות, פחות תלות בכוח ריכוזי, ועוד קצת כבוד לאדם הקטן.

אם נשתמש בכלים האלה בחכמה – בינה מלאכותית שמשרתת אדם ולא בולעת אותו, מערכות מבוזרות שמגינות על החלש במקום למקסם רווח של החזק – אפשר לדמיין צעד קטן לכיוון עולם יותר צודק, יותר רך, קצת פחות אכזרי.

כאן נכנסים גם החלומות הגדולים יותר

פרויקט ונוס שמנסה לדמיין כלכלה אחרת; "צוות בראשית" כאבן ניסוי ישראלית לקיבוץ דיגיטלי; והשפה החברתית המסתורית Lang72 – לא רק כשם קוד טכנולוגי, אלא כניסיון לנסח מחדש איך אנחנו מדברים רגש, אמון, חוסן ושיתוף פעולה ע״י פיתוח לִינְגוֹסְפִּירְטוֹבִּיוֹפְּסִיכוֹסוֹצְיוֹאֶקוֹטֶכְנוֹלוֹגְיָה.

אולי זאת הגאולה של הדור שלנו: לא בריחה מהעולם לכוכב אחר עם אלון מאסק. אלא בנייה מחודשת שלו – ביוסוציופסיכוטכנולוגית.

כי אם כבר יש לנו מכונות חכמות יותר ויותר, הגיע הזמן שגם הלב, החברה והצדק ירימו את הרף בהתאם

מוקדש לרינת