המוח שלנו אוהב החלטות מהירות. זה לא פגם — זה מנגנון הישרדות. הבעיה היא שבעולם הדיגיטלי קיצורי הדרך האלו הופכים לאפיק תקיפה.

התשתית החברתית שמתכוונת לרפא בעיות חברתיות מהשורש, ועל הדרך לעזור לנפגעי פוסט טראומה

כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״,

בינה מלאכותית אמרה לכם משהו שנשמע מחוץ לגבולות ההגיון וחסר כל הוכחה בשטח? ובכן, זאת הייתה הזייה, לא שלכם - שלה …

בישראל הפער בין ההייטק לשאר המשק חריג ומתמשך: לפי רשות החדשנות, ב-2024 השכר הממוצע בהייטק היה כ-32.3 אלף ש״ח, כ-2.8× מהשכר הממוצע בשאר הענפי

מה זה אומר גישת מחקר? מושג ערטילאי שלא מופיע בויקיפדיה, אך בלי להבין אותו אי אפשר לעשות מחקר איכותי …

טלגרם תא קולי, מתקפת הסייבר שעדיין ממשיכה, הטיפול החלקי רשויות הביטחון, והמצב כל אחד אחראי לעצמו …

האם יש מודל חד משמעי לאישוש גישות מחקר …

אפיסטמולוגיית המידות לא מספיק לשאול “האם המידע הזה נכון?” צריך גם לשאול “איזה אדם אני, כשאני עובד עם ידע?”

אליטיזם מנדטורי, כתופעה לשיבוש והכחדת ידע גלובלי. ״קיבלתי מפתחות - אז אשאיר אותכם נעולים בחוץ״

כשל הסקרנות: כשהצורך להבין הכל הורס את היכולת לחיות ולפעול 1. לא כל סקרנות היא טובה: כששאלות הופכות להפרעה תפקודית מקובל להאדיר סקרנות: “מי שואל – לומד”, “מי שחוקר – מתקדם”. אבל יש מצב אחר, מוכר מאוד לאנשים חושבים: אתה מתחיל משימה פשוטה – והיא מתפוצצת ל־20 כיווני חקירה. במקום לבצע, אתה חוקר. במקום להתקדם, אתה “מבין לעומק”. היום נגמר, המשימה לא נעשתה, אבל יש לך עוד 80 טאבים פתוחים בראש ובדפדפן. כאן הסקרנות כבר לא כוח חיים – היא כשל תפקודי. לא “חוסר סקרנות גורם לקיפאון”, אלא לה

בעולם המחשבים הישן, השאלה הייתה: "איזה מחשב / שרת / תוכנה הכי מתאימים?" בעולם של היום, השאלה העמוקה יותר היא: "איזו בעיה אנושית־עסקית אני באמת פותר, ואיזה שילוב של עולמות ידע צריך בשביל זה?" כאן נכנסת לתמונה הגישה הטרנס־דיסציפלינרית  – דרך חשיבה שמכריחה אותנו לצאת לא רק מחוץ לקופסה , אלא מחוץ לגבולות המקצוע הצר שלנו. מה זה בכלל גישה טרנס־דיסציפלינרית? במילים פשוטות:גישה טרנס־דיסציפלינרית היא צורת עבודה וחשיבה שמשלבת כמה תחומי ידע שונים   וגם  אנשים מהשטח – משתמשים, לקוחות, אנ

הגנת סייבר התנהגותית כמקצוע ליבה חובה

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים. ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ. בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני. על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים. במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד. למי המורה באמת מחויב?

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות , או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יס

אנחנו רואים למעלה את שם השולח: “הבנק”, “דואר ישראל”, “קופת חולים”, “BIT”, “רשות המיסים” – והמוח מיד נרגע: אם זה מופיע באותו שרשור קיים, עם אותו שם – זה בטח אמיתי… נכון? כאן בדיוק נכנסת ההונאה. רן בר־זיק מסביר בפשטות שאחת מאשליות הביטחון הגדולות היא האמון בשם השולח. שם השולח ב-SMS קל מאוד לזיוף, ולא צריך להיות “האקר על” בשביל זה. מספיק לעבוד עם שירות דיוור שמאפשר לבחור כל שם שולח – והטלפון שלכם כבר יציג את ההודעה תחת אותו שם מוכר, באותו שרשור, כאילו הייתה הודעה רשמית. מאחורי ה

כופרה כשירות: בעשור האחרון, עולם הפשע הדיגיטלי השתנה מקצה לקצה. אם פעם נוזקות כופר היו מעשה ידיהם של האקרים יחידים, הפועלים בצללים למען רוו

תוכנות אופיס בחינם לכל תלמיד: אולי גם לכם מגיע