האמת שנמצאת בהסתרה
- binyxisrael
- 4 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
למה סיפורי מופת של רבנים מתפרסמים, ואכזבות נשארות בשקט
זה כמעט תמיד מתחיל בסיפור קטן. מישהו ניגש לרב, מקבל ברכה, ולאחר זמן קורה משהו טוב. השידוך נסגר, הבדיקה יצאה תקינה, העסק הסתדר. הסיפור מסופר בהתרגשות, חוזר שוב ושוב, וכל חזרה מחדדת אותו. הוא נהיה מופת.
אבל לידו יש סיפורים אחרים. הרבה. כאלה שבהם הברכה לא שינתה דבר. המחלה לא נעלמה, הזוגיות לא הגיעה, הפרנסה לא נפתרה. את הסיפורים האלה כמעט ולא שומעים. לא כי הם לא קיימים, אלא כי הם לא עוברים הלאה.
וכששומעים רק צד אחד של המציאות, קשה שלא להסיק מסקנות שגויות. לא בזדון, אלא מתוך תמונה חלקית מאוד.
לשון הרע או שתיקה זהירה: איפה אנשים עוצרים את עצמם
מי שחווה אכזבה כמעט תמיד עוצר רגע לפני שהוא מדבר. אולי זה לשון הרע. אולי זו רכילות. אולי זו פגיעה בכבוד תלמיד חכם. השאלות האלו לא נשאלות בבית דין, אלא בתוך הראש. וברגע שיש ספק, השתיקה מנצחת.
הבעיה היא שהשתיקה הזו לא ניטרלית. היא יוצרת הטיה. כי הצלחה מותר לספר, ואכזבה אסור אפילו לנסח. כך נוצר כלל לא כתוב: חיזוק כן, ספק לא.
לאט לאט הקהילה לומדת מה ראוי לומר ומה לא. ומה שלא נאמר, פשוט נעלם מהתודעה.
איך כבוד לרבנים הפך למחסום בפני בירור מציאות
כבוד תלמידי חכמים הוא ערך יסוד. האמת היא לא פחות. אבל לפעמים, בלי לשים לב, הראשון מתרחב מעבר לכוונתו המקורית. זה כבר לא רק ״לא לפגוע בכבוד״, אלא גם לא לשאול. לא להטיל ספק. לא לבדוק. לא לחשוב.
מי שמעז לספר על אכזבה מרגיש מיד שהוא זה שצריך להתנצל. כאילו עצם העלאת העובדה היא פגם מוסרי. וכשזה המצב, ברור למה אנשים מעדיפים מראש כבר לשתוק.
הכבוד, במקום להגן על התורה, מתחיל להגן על סיפור חד צדדי של המציאות.
למה המוח שלנו מתאהב במופת אחד ושוכח עשרות מקרים אחרים
המוח האנושי לא עובד כמו טבלה של אקסל. הוא עובד עם סיפורים. מקרה חריג, מרגש, עם סוף טוב, נצרב בזיכרון לנצח. מקרים רגילים, שבהם לא קרה משהו מיוחד, פשוט מחליקים הצידה לתהום הנשייה.
וכך, גם בלי שקר, נוצרת תחושה שמופתים הם דבר נפוץ. לא כי הם באמת נפוצים, אלא כי רק הם מסופרים.
זו לא בעיה של אמונה מעוותת. זו בעיה של טבע ההתנהגות והזיכרון אנושי.
מי מספר, מי שותק, ואיך נוצר מאגר מידע מעוות
מי שחווה הצלחה רוצה לשתף. יש בזה שמחה, הכרת תודה, אפילו שליחות. מי שחווה אכזבה עושה ההפך. הוא מתבייש. מאשים את עצמו. חושש שיגידו שלא האמין מספיק.
כך נוצר מאגר סיפורים עממיים חד צדדי. לא כי מישהו סינן בכוונה, אלא כי רק סוג אחד של סיפורים נשמע ומועבר הלאה אל מאגר הסיפורים החברתי.
ואז הציבור מסתכל על המאגר הזה ומסיק ממנו מסקנות מוטעות, העלולות להוביל לאכזבות ולמפח נפש.
האמונה שמסתדרת עם כל תוצאה
גישת ההדחקה הקלאסית: אם זה הצליח, זה מופת. אם לא, זה לטובה. אם זה התעכב, זה ניסיון. אם זה לא קרה בכלל, כנראה לא הבנו נכון את הברכה.
זו אמונה שמצליחה לשרוד כל תוצאה, אבל במחיר אחד: היא כבר לא נבחנת מול המציאות, אלא מפרשת אותה בדיעבד.
כאן כבר לא מדובר באמונה, אלא במנגנון סגור.
למה מופת הוא תוכן מנצח ואכזבה היא תוכן מסוכן
מופת נותן תקווה. הוא מחזק שייכות. הוא עושה טוב בלב. אכזבה עושה ההפך. היא פותחת שאלות. היא מוציאה מאיזור הנוחות.
במרחב קהילתי, יציאה מאיזור הנוחות היא איום. ולכן, גם בלי החלטה מודעת, המערכת מעדיפה לשכפל סיפורי מופת ולהעלים סיפורי אכזבה.
זו כלכלת תשומת לב פשוטה.
אמונה חיה מול אמונה אטומה
אמונה חיה היא אמונה שיש בה נשימה. היא לא מפחדת לשאול, לא נלחצת מכל ספק קטן, ולא צריכה שכל המציאות תיראה “מושלם” כדי להחזיק מעמד. היא מסוגלת להגיד משפט פשוט: אני מאמין, ועדיין לא מבין הכול. זה לא מחליש אותה, זה מחזק אותה.
אמונה אטומה עובדת אחרת. היא נבנית כמו קיר. כל שאלה נתפסת כאיום, כל חריגה מהסיפור הרשמי נתפסת כפגיעה, וכל מי שמעלה מורכבות נהיה “מקלקל”. במצב כזה האמונה מפסיקה לגדול ומתחילה להתקבע. היא אולי נראית חזקה כלפי חוץ, אבל בפנים היא מתוחה, דרוכה, תלויה בהשתקה.
היתרונות של אמונה שקופה
אמונה שקופה היא לא אמונה שמכריזה הכול בקול רם, אלא אמונה שמסכימה להיות ישרה. היא יכולה לומר:
״יש דברים שהתפללתי ולא קרו״,
״יש ברכות שקיבלתי ולא ראיתי מהן תוצאה״,
״יש סיפורים ששמעתי ואני לא יודע אם הם מדויקים״.
דווקא היושר הזה נותן לה יציבות. כי היא לא נשענת על מגדל סיפורים, אלא על בסיס אמיתי. היא לא צריכה לייפות נתונים כדי להמשיך להאמין. לכן קשה יותר לערער אותה.
אמונה שקופה גם יוצרת עוצמה חברתית. כשמותר לדבר בכנות, אנשים מפסיקים להרגיש לבד. פחות בושה, פחות אשמה, פחות משחקים. הקהילה נעשית מקום שאפשר לנשום בו. וממקום כזה, גם התעלות רוחנית נראית אחרת. היא פחות הצגה, יותר אמת.
והיתרון הכי מעניין: אמונה שקופה מגדלת אנשים בוגרים. אנשים שמכירים את מורכבות החיים ולא נבהלים ממנה. הם יודעים להחזיק תקווה בלי להתנתק מהמציאות.
מה המחיר של אמונה אטומה
אמונה אטומה מחייבת תחזוקה מתמדת. צריך לשמור על הסיפור נקי, לסנן מידע, להרחיק “שאלות מסוכנות”, ולפעמים גם להפוך אכזבות לשתיקה. זה יוצר לחץ פנימי. כי אם אסור לשאול, גם אסור לעבד. ואם אסור לעבד, הרגש נתקע.
ברגע משבר, אמונה אטומה עלולה להישבר בבת אחת, כמו זכוכית. כי היא לא התאמנה על מורכבות. היא לא יודעת להכיל חוסר תשובה.
זה לא אומר שכל מי ששומר על קו נוקשה הוא חלש, ממש לא. לפעמים זה נובע מיראת שמיים טהורה ורצון להגן על הקודש. אבל כשההגנה הופכת למחסום, הקודש עצמו מפסיד. כי הקודש האמיתי לא מפחד מאמת.
בסוף, ההבדל פשוט
אמונה חיה אומרת: האמת גדולה ממני, ואני גדל בתוכה
אמונה אטומה אומרת: אני חייב לשלוט בסיפור, אחרת הכול נופל
ואולי זה המדד הכי טוב: האם האמונה שלך מאפשרת לך להיות כן, או מאלצת אותך להעמיד פנים.
איך נראית קריאת מציאות בלי לבעוט בקודש
אפשר להחזיק שני דברים יחד: כבוד לרבנים והיזהרוּת בלשון מצד אחד, ורצון לראות תמונה מלאה מצד שני. התורה עצמה לא מבקשת שנעצום עיניים מול המציאות, אלא שנדע איך לברר אותה נכון, בלי להפוך בירור ללעג ובלי להפוך כבוד להשתקה.
הנה כמה עוגנים תורניים שעוזרים לבנות את האיזון הזה:
גם גדולים הם בני אדם
חז״ל אומרים בפשטות: אין “אדם בטוח” בתחום היצר. “אין אפוטרופוס לעריות” פירושו שאין מנגנון אנושי שמבטיח חסינות מוחלטת, אפילו לא לצדיקים וחסידים. זה כלל שמלמד ענווה מערכתית: לא בונים תיאוריה על אדם אחד כאילו הוא מעל טבע האדם.
ואותו עיקרון מופיע גם במשפטים כמו “אין אדם רואה נגעי עצמו” כלומר לאדם קשה לזהות את העיוותים של עצמו, ולכן צריך ביקורת מבחוץ ומראה נקייה.
התורה לא בשמים, וגם סמכות נבחנת בתוך כללים:
במעשה תנורו של עכנאי, רבי יהושע עונה “לא בשמים היא” כדי לומר: הכרעה תורנית לא נקבעת לפי אותות, בת־קול או רושם מיסטי, אלא לפי כללי הפסיקה והבירור שניתנו בסיני. זה יסוד קריטי לחשיבה מפוכחת: גם כשהלב נמשך לסיפור חזק, ההכרעה נשענת על כללים ולא על התפעלות.
אדם בתוך קושי צריך עזרה חיצונית, ולא תמיד יכול לשפוט נכון.
“אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” מזכיר שבמצבי לחץ, כאב, פחד או תקווה גדולה, הראייה שלנו עלולה להתכווץ. אנחנו צריכים עין נוספת, מישהו שמחזיק לנו את המציאות בלי דרמה.
אז איך מיישמים את זה בלי לפגוע בקודש
א) מפרידים בין כבוד לבין חסינות:
כבוד תלמיד חכם הוא חובה, אבל הוא לא אומר שהמציאות חייבת להיראות תמיד מחמיאה. אפשר לדבר על תוצאות בלי לדבר סרה באדם: במקום “הרב טעה”, אומרים “במקרה שלנו זה לא התממש”.
ב) מדברים “לתועלת” ובזהירות:
לא להפיץ רכילות, לא לנקוב בשמות כשלא צריך, לא להלבין פנים. אבל כן מותר ליצור שיח בריא שמגן על אנשים מהטיית סיפורים: לשאול מה שיעור ההצלחות, מה לא קרה, ומה פשוט לא סופר.
ג) עוברים מסיפורים למדידה עדינה:
אם רוצים אמת בלי ציניות: אוספים תמונה רחבה. לא כדי “להפיל” מישהו, אלא כדי לא לטעות בקריאת מציאות בגלל סיפורי קצה שצועקים חזק.
בסוף, זה בדיוק הרעיון: אמונה לא חייבת להיות עיוורת, וכבוד לא חייב להיות השתקה. יש דרך תורנית להיות נאמן לקודש ובו בזמן נאמן למציאות.
השאלה הפשוטה שאסור לפחד ממנה
בסוף, כל הסיפור מתכנס לשאלה אחת:
האם אנחנו שומעים את כל המקרים, או רק את אלה שנוח לספר?
זו לא שאלה נגד אמונה. זו שאלה בעד אמת.
ולפעמים, האמת מתחילה דווקא במה שלא נכנס לסיפור.
תיווך נדלן:
תגובות