מבחן הריבונות האמיתי של מדינת ישראל

תפקידה של מדינת ישראל

מדינת ישראל לא קמה כמדינה “רגילה” שנולדה בעקבות קיום אוטונומיה ממושכת ויציבה. היא קמה כתשובה היסטורית לצורך קיומי ברור: הגנה על העם היהודי. זהו יסוד שאינו שולי ואינו סמלי, אלא לב־ליבה של הריבונות הישראלית. לאחר מאות שנים של רדיפות, פרעות, גירושים והשמדה, התברר לעם היהודי עיקרון פשוט וכואב: בלי מדינה משלו, אין לו הגנה אמיתית.

הציונות לא ביקשה נוחות, אלא ביטחון. לא “נורמליות”, אלא אחריות. מדינת ישראל הוקמה כדי להבטיח שיהודי לא יהיה עוד נתון לחסדי שלטון זר, מוסר משתנה או הבטחות בינלאומיות. לכן, פגיעה ביהודי בשל יהדותו אינה רק פגיעה באדם פרטי; היא קודם כל קריאת תיגר למדינה.

כאשר אלימות אנטישמית מופנית כלפי יהודים, בארץ או בעולם, היא מאתגרת את יסוד ההצדקה של הריבונות הישראלית. אם המדינה אינה רואה בהגנה על יהודים את משימתה העליונה, היא מתרוקנת ממשמעותה ההיסטורית. מכאן נובעת החובה להגדיר מחדש את מושג “ביטחון המדינה” כך שיכלול באופן מפורש את הגנת העם היהודי כערך עליון.

יהודים צריכים צבא חזק, ולא רק

ביטחון אינו רק שאלה של כוח צבאי או יכולת מודיעינית. ביטחון אמיתי נבנה על אמון. יהודי צריך לדעת שכאשר הוא מותקף בשל יהדותו, המדינה עומדת מאחוריו ללא היסוס. האמון הזה אינו מותרות; הוא תנאי לקיומה של חברה מתפקדת ולנכונות של אזרחים לשאת בעול ההגנה.

חתימה על מסמך הגנה יהודית נוצר ע״י ב״מ

ההיסטוריה היהודית מלמדת שאובדן אמון בשלטון הוא תחילתה של סכנה קיומית. יהודים בגולה חיו פעמים רבות תחת הבטחות הגנה שלא קוימו, תחת חוקים שהתפוררו ברגעי משבר, ותחת מוסדות שקרסו כשהיו זקוקים להם ביותר. הלקח שנלמד בדם הוא שיהודי שאינו יודע מי מגן עליו, נותר לבדו.

מדינת ישראל נבחנת ברגעים כאלה. לא בהצהרות, אלא במדיניות עקבית וברורה. כאשר המדינה מגדירה אלימות אנטישמית כאיום ביטחוני ולא כעוד עבירה פלילית, היא מחזקת את האמון הציבורי. אמון זה מתרגם לנכונות לשרת, להתנדב, להגן ולשאת באחריות.

ביטחון המדינה תלוי באמון היהודים בה. ללא אמון, גם הצבא החזק ביותר מאבד ממשמעותו. עם אמון, החברה כולה הופכת לחומת מגן.

נוחבות מוכנעים ע״י כוחות צה״ל - נוצר ע״י ב״מ

אין חכם כבעל ניסיון | כשאין הגנה, בא אסון

הגלות היהודית אינה רק סיפור של נדודים, אלא רצף של מצבים שבהם ליהודים לא הייתה יכולת להגן על עצמם. פעם אחר פעם, חזר אותו דפוס: קהילה משגשגת, תחושת ביטחון זמנית, ואז התפרצות של שנאה, אלימות ורדיפה. בהיעדר כוח מגן, האסון היה בלתי נמנע.

הפוגרומים במזרח אירופה, גירוש ספרד, השואה – כולם שונים בנסיבות, אך זהים במכנה המשותף: יהודים חסרי ריבונות, חסרי כוח מגן, חסרי כתובת. לא חסרו הבטחות, ולא חסרו הסברים מוסריים. מה שחסר היה כוח יהודי שמסוגל וּמחויב להגן על יהודים.

הקמת מדינת ישראל שינתה את המשוואה הזו. לראשונה מזה אלפיים שנה, ליהודים יש אחריות על ביטחונם. אך האחריות הזו מחייבת תודעה ברורה: אין לחזור למצב שבו פגיעה ביהודי נתפסת כאירוע מקומי, פלילי או מקרי.

הלקח של הגלות חד וברור: כשאין הגנה ממלכתית נחושה, הרוע מזהה חולשה. לכן, מדינה יהודית שאינה מגיבה בחומרה לאלימות אנטישמית מסכנת לא רק את אזרחיה, אלא את עצם הסיבה שלשמה הוקמה.

מהרגע שהיה נשק בידיים יהודיות, המציאות השתנתה

נקודת המפנה הדרמטית בהיסטוריה היהודית לא הייתה הצהרה מדינית או החלטת או״ם, אלא רגע פשוט בהרבה: הרגע שבו יהודים החזיקו נשק והיו מוכנים להשתמש בו כדי להגן על עצמם. מראשית ארגוני ההגנה העבריים, דרך המחתרות ועד הקמת צה״ל, התברר עיקרון יסוד: כוח יהודי מאורגן משנה מציאות.

במאורעות תרפ״ט ותרצ״ו–תרצ״ט נלמד הלקח באופן כואב. יישובים שבהם הייתה הגנה חמושה שרדו טוב יותר, ואילו קהילות חסרות מגן שילמו מחיר דמים כבד. במלחמת העצמאות, על אף נחיתות מספרית ואמצעים דלים, עצם קיומו של כוח לוחם יהודי נחוש אפשר את הישרדות המדינה הצעירה.

מאז ועד היום, הביטחון של ישראל נשען בראש ובראשונה על נכונות יהודים להגן על עצמם ועל אחיהם. לא על ערבויות חיצוניות, ולא על מוסר אוניברסלי מופשט, אלא על אחריות עצמית. זו אינה תפיסה מיליטריסטית, אלא לקח היסטורי מפוכח.

כאשר המדינה רואה בהגנה על יהודים ערך ביטחוני עליון, היא ממשיכה את אותו קו היסטורי. כאשר היא מהססת, היא מסכנת הישג שנבנה בדמים: מציאות שבה יהודי אינו חסר אונים.

אי אפשר להתווכח עם מספרים

הדיון על ביטחון יהודים אינו תאורטי. הוא נמדד במספרים, בנתונים ובמחירים ששולמו בפועל. מאז הקמת המדינה נפלו עשרות אלפי חיילים ואזרחים יהודים במלחמות ישראל, בפיגועים ובמאבק המתמשך על עצם הקיום. רובם המכריע היו יהודים שהגנו על יהודים אחרים.

במלחמת העצמאות שילמה האוכלוסייה היהודית מחיר כבד במיוחד ביחס לגודלה. במלחמות הבאות, בגלי הטרור ובאינתיפאדות, חזר אותו דפוס: יהודים נלחמים, נפגעים ומגינים – לא רק על גבולות, אלא על זכות החיים של עמם. גם באירועי ה־7 באוקטובר התבררה האמת הכואבת: כאשר ההגנה נפרצה, הפגיעה ביהודים הייתה מיידית ומכוונת.

מנגד, בכל מקום שבו הופעלה הגנה יהודית מהירה ונחושה, הנזק צומצם וחיי אדם ניצלו. הנתונים הללו אינם מקריים. הם ממחישים שביטחון המדינה תלוי ביכולתה להגן על יהודים בזמן אמת, ובמסר ההרתעתי שהיא משדרת לאויביה.

מספרים אינם רק סטטיסטיקה; הם עדות. והעדות ברורה: הגנה יהודית מצילה חיים, והיעדרה גובה מחיר כבד.

AI MADE, IDF soldier IN JERUSALEM VIEW

המדינה נשענת על היהודים שלה, לא רק על מוסדות

קל לדבר על מדינה במונחים של מוסדות, חוקים וארגונים. אבל בסופו של דבר, מדינה נשענת על אנשיה. בישראל, יותר מבכל מקום אחר, הביטחון נשען על אזרחים יהודים שמאמינים במדינה ומוכנים להגן עליה ועל עמם.

צה״ל, מערכות החירום וההתנדבות האזרחית אינם ישויות מופשטות; הם מורכבים מאנשים. אנשים שגדלו על ההבנה שהמדינה קיימת כדי להגן עליהם, ושהם מצדם נושאים באחריות להגן על אחרים. האמון ההדדי הזה הוא הדבק שמחזיק את המערכת.

כאשר המדינה משדרת שפגיעה ביהודי היא “עוד אירוע פלילי”, היא פוגעת באותו אמון. כאשר היא משדרת שפגיעה ביהודי היא איום על ביטחון המדינה, היא מחזקת את החוזה הלא כתוב שבין המדינה לאזרחיה.

המדינה תלויה בנכונות היהודים להמשיך לשאת בעול. נכונות זו אינה מובנת מאליה. היא נבנית מהכרה, מהגנה ומתחושת שותפות גורל. מדינה שמגינה על יהודיה מחזקת את עצמה. מדינה שמערערת על חובתה זו מחלישה את יסודותיה מבפנים.

ביטחון אינו רק תוצר של תקציבים ומערכות; הוא תוצר של מחויבות הדדית בין מדינה לעם.

אנטישמיות בישראל זה לא רק פשע שנאה, זו בגידה במדינה

אנטישמיות נוטה להיות מוצגת לעיתים כבעיה חברתית, תרבותית או מוסרית. אך מנקודת מבט של מדינה יהודית, זו הגדרה חסרה. אלימות אנטישמית איננה רק ביטוי של שנאה, אלא פעולה שמכוונת לפגוע בקבוצה שעליה נשענת המדינה כולה. לכן יש לראות באנטישמיות איום ביטחוני מובהק.

כאשר יהודים מותקפים בשל יהדותם, המסר איננו אישי אלא קולקטיבי: היהודי אינו בטוח. מסר כזה חותר תחת תחושת הביטחון הבסיסית שהמדינה אמורה להעניק. הוא מחליש את האמון, מעודד הגירה, ומערער את תחושת השייכות והיציבות החברתית.

האנטישמיות המודרנית אינה מקרית ואינה ספונטנית. היא ניזונה מאידיאולוגיות, מארגונים ומרשתות שמעודדות אלימות מכוונת כלפי יהודים. התעלמות מכך כבעיה “פלילית רגילה” היא החמצה מסוכנת. מדינה שאינה מזהה איום בזמן, משלמת עליו ביוקר.

לפיכך, ההגדרה הנכונה לאנטישמיות אלימה היא הגדרה ביטחונית. לא כהרחבה רטורית, אלא כהבנה אסטרטגית: מי שפוגע ביהודים פוגע ביכולת המדינה למלא את ייעודה.

פגיעה ביהודי היא פגיעה ביסוד קיומה של ישראל

קיומה של מדינת ישראל נשען על עיקרון אחד ברור: מתן הגנה לעם היהודי. זהו יסוד שאינו ניתן להפרדה מהמדינה עצמה. כאשר יהודי נפגע בשל יהדותו, נפגע לא רק אדם אלא הרעיון של מדינה יהודית ריבונית.

פגיעה כזו מערערת את הלגיטימציה הפנימית של המדינה. אם יהודים חשים שאינם מוגנים, נשאלת השאלה לשם מה קיימת המדינה. זו אינה שאלה תיאורטית, אלא שאלה שמעסיקה אזרחים ברגעי משבר.

המשוואה פשוטה: מדינה שמגינה על יהודיה מחזקת את קיומה; מדינה שאינה עושה זאת מחלישה את עצמה מבפנים. לכן יש לראות בכל אלימות אנטישמית איום ישיר על יסודות המדינה, ולא כבעיה נקודתית.

גישה זו אינה שוללת ערכים אוניברסליים או זכויות אדם. להפך, היא מעגנת את הזכויות בהקשר הלאומי שלשמו קמה המדינה. מדינה יהודית שאינה רואה בהגנה על יהודים יעד עליון, מאבדת את ייחודה ואת צידוק קיומה.

משילות רדיקלית, הרתעה וענישה מחמירה - בכדי להחזיר ביטחון ואמון

הרתעה איננה נקמה, אלא כלי הכרחי לשמירה על חיים. קו מחמיר וברור כלפי אלימות אנטישמית יוצר ודאות: פגיעה ביהודים תיתקל בתגובה קשה וחד משמעית. ודאות זו מגינה לא רק מפני אויבים חיצוניים, אלא גם מפני שחיקה פנימית של תחושת הביטחון.

מאזני צדק מאבן ברקע ירושלים - נוצר ע״י ב״מ

כאשר המדינה מציבה קו ברור, היא מחזקת את האמון הציבורי. אזרחים יודעים שהמדינה אינה מהססת, ואינה מתלבטת בשאלת חובתה הבסיסית. אמון זה הוא תנאי להמשך שותפות אזרחית, שירות, התנדבות ונכונות להקרבה.

לעומת זאת, עמימות ותגובה רפה משדרות חולשה. חולשה מזמינה אלימות. ההיסטוריה מוכיחה שדווקא חוסר החלטיות מעודד הסלמה, בעוד קו תקיף מצמצם אותה.

קו מחמיר כלפי אנטישמיות אלימה אינו ביטוי לקיצוניות, אלא לבגרות מדינתית. זו הכרה בכך שהביטחון אינו רק עניין של גבולות, אלא של מסר ערכי ברור: חיי יהודים אינם הפקר.

מבחן הריבונות: האם ישראל מגינה על יהודים, או רק מתנהלת כמדינה רגילה

בסופו של דבר, זהו מבחן הריבונות האמיתי של מדינת ישראל. לא מספר החוקים, לא הדירוגים הבינלאומיים, ולא יחסי החוץ. השאלה הפשוטה היא האם המדינה מגינה על יהודים משום שהם יהודים.

מדינה “רגילה” מגינה על אזרחיה במסגרת כללים כלליים. מדינה יהודית נבחנת ביכולתה להגן על יהודים גם כאשר הדבר דורש עמדה מוסרית, משפטית וביטחונית ייחודית. זהו ההבדל בין ניהול מדינה לבין מימוש ייעוד היסטורי.

אם ישראל תאמץ תפיסה שלפיה פגיעה ביהודי היא בגידה ופגיעה בביטחון המדינה, היא תחזק את הריבונות שלה. לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. היא תבהיר לעצמה ולאזרחיה מדוע היא קיימת, ומהו קו היסוד שאסור לחצות.

זה אינו ויתור על ערכים דמוקרטיים, אלא מימוש עמוק שלהם בהקשר הלאומי. מדינה שמגינה על זהות עמּה מגינה על עתידה. בזה נמדדת ריבונות, ובזה תיבחן מדינת ישראל בשנים הבאות.

לכתבות נוספות בנושא ישראל