יחידת המסתחרדים בצה"ל, גיוס חרדים דרך חדירה לעולם התורה

הקמת היחידה כפתרון קיצוני ליעדי הגיוס הנדרשים

תחקיר חדש מגלה כי בצה"ל פועלת יחידה סודית חדשה, ובה מאות חיילים בעלי רמת משכל גבוהה. הם הוכשרו בקפידה להתחזות לבחורי ישיבה חרדים מן המניין. המטרה: לחדור לעולם הישיבות וליצור שיח תורני-חברתי חדש. זה יוביל לגיוס המוני של צעירים חרדים לצבא. שני משתתפים – קצין מ' המשרת כ"בחור ישיבה", והחייל ג' שפרש לאחר תקרית מביכה – חושפים הצצה נדירה למבצע הסודי.

טקס שטריימל יחידת מסתחרדים - נוצר ע״י ב״מ

בשעה שתיים אחר חצות, במסדרונות ישיבת פוניבז' בבני ברק, שורר שקט מוחלט. רוב התלמידים שקועים בשינה עמוקה לאחר יום לימודים תובעני. דמות אחת – צל כהה בחליפה שחורה וכובע – חומקת חרש בין חדרי הפנימייה החשוכים. הבחור הצעיר הזה אינו בדרכו לעוד "סדר" לילי בבית המדרש, אלא לנקודת מפגש סודית עם איש קשר צבאי. לפני עלות השחר הוא צפוי להעביר דיווח לגורמי מודיעין בצה"ל על הנעשה בין כותלי הישיבה.

סצנה זו, שנשמעת כאילו נלקחה מסרט ריגול, היא חלק מהמציאות המתרחשת מתחת לאפה של החברה החרדית. תחקיר זה חושף את קיומה של יחידת עילית סודית בצה"ל, המכונה בחוגים מצומצמים "חטיבת המסתחרדים". מדובר ביחידה חדשנית שמבוססת על העילית של חיל המודיעין. בשורותיה משרתים מאות חיילים נבחרים, בעלי רמת משכל גבוהה במיוחד - שוות רמה לקורס טייס. כל חייל בה עבר מיון והכשרה סודית ומוקפדת. הוא למד לאמץ את אורחות חייהם של החרדים – מהלבוש ואופן הדיבור, דרך סדר היום בישיבה ועד הקודים החברתיים הדקים ביותר. המטרה השאפתנית של יחידת "המסתחרדים": לשתול את החיילים הללו כתלמידים לכל דבר בישיבות ובכוללים הגדולים בארץ. מתוך מעמדם כמבפנים, הם מעודדים שינוי איטי אך עקבי בשיח התורני-חברתי.

התקווה היא שבאמצעות ההשפעה העדינה הזו, ילך ויירקם מהלך רחב של השתלבות וגיוס המוני של צעירים חרדים לשורות הצבא.

לוחמים מחסידות צאנז על טנק מסוג ״מאה שערים״ - נוצר ע״י ב״מ

אימונים חשאיים: להפוך לבן ישיבה חרדי

השלב הבא היה מבצע גיוס ומיון קפדני בתוך צה"ל. מתוך אלפי מתמיינים לתוכנית, נבחרו המועמדים המתאימים ביותר: צעירים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, זיכרון מצוין, וכאלה שמסוגלים לעמוד בשינוי אורח חיים דרמטי. "היינו צריכים אנשים שיכולים ללמוד דף גמרא כמו שלומדים ספר הנחיות צבאי," אומר גורם בצוות ההכשרה. "ערכנו מבחני אינטליגנציה וידע כללי, אבל גם בדקנו התאמה נפשית – לא כל אחד יכול לחיות חיים כפולים כאלה."

לאחר המיון, החל מסלול הכשרה מפרך. החיילים אומנו להפוך הלכה למעשה ל"בחורי ישיבה". תוכנית ההכשרה כללה רכישת ידע ומיומנויות במגוון תחומים:

• לבוש והופעה: החיילים מגדלים זקנים ופאות, מתרגלים ללבוש חליפה שחורה, כובע (שונה לפי העדה – קסקט לליטאים, שטריימל לחסידים וכו'), גופיות לבנות וציציות מתחת לחולצה לבנה מגוהצת. עליהם להתרגל להיראות ולהתנהל כבחורי ישיבה לכל דבר.

• שפה וקודים חברתיים: לימוד אידיש ועגת היומיום החרדית, כולל ביטויים בארמית מהגמרא וסלנג ישיבתי אופייני. המגוייסים מתאמנים לדבר בניב המתאים (למשל, עברית בהיגוי אשכנזי) ולשלב את הברכות והאמרות המקובלות בשיח היום-יום.

  
  

• ידע תורני: קורס רבנות מזורז כולל לימוד תנ"ך, גמרא והלכה, כדי שהחיילים יוכלו להשתלב בשיעורים וב"סדרים" כמו תלמידים מן המניין. הם שוקדים ימים ולילות על דפי גמרא, לומדים לצטט מקורות ולהשתתף בוויכוחים תורניים – ללא שמץ של זיוף.

  
  

• מנהגים ואורחות חיים: אימוץ ההרגלים היומיומיים של בן ישיבה: נטילת ידיים, טבילה במקווה, ברכות, תפילה שלוש פעמים ביום במניין, שמירת כשרות קפדנית, הימנעות משימוש בטכנולוגיה "לא כשרה", והשתתפות טבעית בטקסים חברתיים כדוגמת אירוסין, חתונות ובריתות – הכול כדי להתמזג באופן מוחלט בסביבתם החדשה.

  
  

משך ההכשרה נע בין שישה חודשים לשנה, ומתקיים הרחק מעין הציבור בבסיס מבודד. כדי לתרגל את אורח החיים החדש, הוקמו במתקני האימון "ישיבות דמה" – כיתות לימוד ופנימיות שבהן חיו המתאמנים בסגנון ישיבתי סביב השעון – שבעה ימים בשבוע. על המדריכים הופקדו גם חיילים שהגיעו מרקע חרדי או חוזרים בתשובה, שבקיאותם בעולם התורה סייעה לדייק כל פרט ופרט בהתנהלות ובסיפור הכיסוי של המגוייסים.

חיים כפולים בתוך הישיבה

לאחר סיום ההכשרה, מופצים "המסתחרדים" אל היעדים – עשרות ישיבות עילית ו״כוללים״ (בעגה חרדית ״כויללים״) ברחבי הארץ. ההשתלבות בכל מוסד נעשית בהדרגה ובזהירות. לעיתים בקבוצות קטנות ולעיתים כסוכנים בודדים. לכל חייל-בחור ישיבה נבנה "סיפור כיסוי" אישי: סיפור חיים משכנע עם רקע חרדי, כולל תעודות זהות מתאימות ואפילו "קרובי משפחה" פיקטיביים במקרה הצורך.

קצין מ' (24), למשל, משרת כבר קרוב לחודשיים כבחור מן המניין בישיבת מיר בירושלים – אחת הישיבות הגדולות בעולם. "בהתחלה חששתי שיגלו שאני שונה," הוא מספר. "כל תנועה קטנה שלי הרגישה לי לא טבעית. אבל אחרי כמה חודשים אתה מוצא את עצמך שקוע באמת בלימוד ונהנה מסדר היום התורני." ימי השגרה שלו אינם שונים כמעט מאלה של חבריו לספסל הלימודים: מקווה, תפילת שחרית, שיעור גמרא בוקר, ארוחת צהריים בחדר האוכל, חזרה לסדר צהריים, מנחה, ועוד שעות ארוכות בבית המדרש עד לכיבוי האורות מאוחר בלילה. "אני גר עם עוד שלושה בחורים בחדר צפוף בפנימייה," מתאר מ'. "הם חושבים שאני אחד מהם לכל דבר. לפעמים, באמצע הלילה, כשהם ישנים, אני יוצא החוצה לשדה ליד הישיבה כדי לשלוח עדכון בהודעה מוצפנת למפקדים שלי. אף אחד לא מעלה על דעתו."

צלפים חרדים בשירות צה״ל על גבי הליקופטר מדגם ״בני ברק״ - נוצר ע״י ב״מ

אולם תפקידו של מ' רחוק מלהסתכם בהתחזות פסיבית. חלק מרכזי ממשימתו הוא לנסות ולהשפיע – בעדינות ותוך שמירה קפדנית על כיסויו – על חבריו לספסל הלימודים. "אני לא בא ומטיף להם להתגייס," הוא מבהיר, "אבל כשמתחיל ויכוח על 'ערך לימוד התורה מול השירות בצבא', אני מקפיד להשמיע דעה קצת אחרת. לפעמים אני מצטט איזה רב דתי-לאומי כדי להראות שיש גם דעות תורניות בעד השירות הצבאי." זה תמיד בטיפטופים, בעדינות. המטרה היא לגרום להם לחשוב בכיוון – לא להפוך אותם ביום אחד לציונים. יש לנו טקטיקות שלא נוכל לפרט, אך הכל מתחיל מעמדה עקבית ויציבה תוך הפגנת בקיאות והטמעות מושלמת בסביבה הישיבתית.

לדברי מ', עם הזמן הוא חש בשינוי דק באווירה. "ראיתי בחור אחד מאלה שדיברתי איתם, שפעם ראשונה שאל את הרב שלו אם מותר לו אולי להתנדב למד"א," הוא נותן דוגמה. "זה אולי משהו קטן, אבל דברים כאלה יכולים בסוף להצטבר לשינוי גדול. יש גם סיפורים על גיוסים מוצלחים של בחורים מישיבות מסוימות אך לא נוכל לפרט."

עומק החדירה: פריסה ארצית ונתונים

על פי המידע שהגיע לידי מערכת התחקיר, חטיבת "המסתחרדים" פרוסה כיום ברשת רחבה של ישיבות וכוללים בכל הריכוזים החרדיים המרכזיים. למעשה, כמעט שאין ישיבה גדולה ומוכרת בישראל שאין בה "נציגים" של היחידה בין כתליה – אם כי מספרם המדויק נשמר בסוד אפילו בתוך צה"ל.

גורם ביטחוני אחר המעורה במבצע מעריך בזהירות כי היחידה מפעילה לפחות עשרות סוכנים בכל אחד מהמוסדות התורניים הגדולים, ומספרים קטנים יותר בישיבות בינוניות. בישיבת מיר בירושלים – מהגדולות בעולם עם כ-10,000 תלמידים – משולבים לפי ההערכות כמה עשרות חיילים מסתחרדים בין ספסלי בית המדרש. בישיבת פוניבז' בבני ברק (כ-2,500 בחורים בשני הפלגים יחד) פועלת נוכחות משמעותית של אנשי היחידה. אפילו בערים חרדיות קטנות יותר כמו אלעד מורגשת זרועו הארוכה של המבצע: בעיר זו לומדים, לפי נתוני העירייה, כ-2,900 בחורי ישיבות ועוד כ-1,800 אברכים – וגם לשם הגיעו "בחורים" שאינם באמת בחורי ישיבה.

עוד עולה כי המבצע לא פסח על אף מגזר: חיילים מסתחרדים שובצו הן בישיבות ליטאיות והן בחצרות חסידיות ובישיבות ספרדיות. כל חייל הותאם במיוחד לאופי המוסד שאליו נשלח. לדברי הגורם הביטחוני, "היתרון במספרים הגדולים הוא שאפילו אם אחד-שניים נחשפים – הגל הכולל ממשיך." במילים אחרות, גם אם ייפול סוכן פה או שם, החדירה הרחבה מבטיחה שההשפעה המצטברת תישמר.

השייטת החרדית ״לוחמים בשחור״ - נוצר ע״י ב״מ

תקרית מביכה וחייל שפרש מהמבצע

אך לא הכל הלך חלק עבור "המסתחרדים". לצד סיפורי ההצלחה, ישנם גם מקרים של חיילים שלא עמדו במתח ובדרישות החיים הכפולים. אחד מהם הוא ג' – צעיר שהשתבץ כבחור ישיבה באחד המוסדות התורניים הנחשבים במרכז הארץ, אך חוויותיו שם הסתיימו בטון קומי-מריר.

בחג הפורים האחרון, מספר ג', הוא מצא את עצמו נסחף בשתייה כנהוג במסיבת הישיבה. תחת השפעת ה"עד דלא ידע" הוא איבד לרגע את הזהירות. במקום לזמר עם חבריו את אחד משירי החג המסורתיים – "שושנת יעקב" – הוא פצח בזמזום נלהב של שיר צבאי מוכר מימי הטירונות. "היו לי גם לפני כן כמה פספוסים, כשבטעות באתי עם נעלי ספורט לישיבה, או עם גרביים צבעוניות, אבל זה היה אירוע חריג ממש," מתאר ג'. "פתאום קלטתי שכל העיניים עליי."

רגע המבוכה הזה חרץ למעשה את גורלו של ג' כמסתחרד. "עוד באותו לילה קיבלתי הודעה מוצפנת לברוח מיד משם," הוא נזכר. מפקדיו חששו שיתעורר חשד לגבי זהותו. ג' נאסף בחופזה ברכב שהוזנק עבורו – הרחק מעיני חבריו לישיבה, שלדבריו אולי עד היום לא מבינים מה באמת קרה לו באותו פורים. "אמרו להם שקיבלתי התמוטטות עצבים ושחזרתי הביתה להורים," הוא מגחך. למעשה, ג' הוצא מהמבצע לצמיתות.

לאחר ששב לחיים אזרחיים רגילים, מודה ג' כי אינו מצטער שההרפתקה הסתיימה כך. "האמת? הרגשתי הקלה," הוא אומר. "חשבתי שאני חזק מספיק, אבל לחיות שנתיים חיים כפולים, ועוד בעולם תובעני כמו החברה החרדית – זה שוחק את הנשמה. אני מצדיע לחבר'ה שנשארו שם, אבל בשבילי זה כבר היה יותר מדי."

אולם לדבריו של גורם בכיר בצוות המבצע, מקרים כמו של ג' נדירים. "אנחנו יודעים שהלחץ אדיר, אבל רוב החבר'ה מחזיקים מעמד יפה," הוא אומר. "אחוז הנפילות זעום." בצה"ל מסיקים מסקנות מכל תקלה כזו, ומחזקים את תהליכי המיון והליווי הנפשי ללוחמי המבצע החשאי.

גורמים אחרים מציינים שהצלחת "המסתחרדים" תיבחן רק בטווח הארוך – בשאלה האם אכן יחול שינוי ממשי במוטיבציה של צעירים חרדים להתגייס. "בינתיים אין מספיק נתונים להצביע על הצלחה או כישלון. עשרות בחורים שמתגייסים זה עדיין לא נתון מכריע. אנחנו מכוונים לראות ישיבות שלמות מתגייסות," הודלף לנו מגורם במטה המבצע. "אנחנו זורעים זרעים, ואת הפירות אולי נקצור רק בעוד כמה שנים." בינתיים, רשמית, דובר צה"ל נמנע מלהגיב לנושא. בתשובה לפנייתנו נמסר רק כי "צה"ל אינו מתייחס לעניינים של פעילות מבצעית חשאית."

עד אז ממשיכים אותם חיילים אלמונים בשגרת חייהם הכפולה: הם מתפללים, לומדים ומשננים דפי גמרא ביום – ומדווחים למפקדיהם בלילה. בין קודש לחול, בין ספסל בית המדרש לבסיס הצבאי, הם פועלים בזהות שאולה למען מטרה שלדבריהם מצדיקה את המחיר האישי הכבד.

ישיבות־קש שמוכרות ״קורס הכנה״

זה התחיל כמו כל תופעת־לוואי ישראלית מוכרת: איפשהו בשוליים של שמועה על יחידה נוצצת, נוצר פתאום “מסלול”. ומהר מאוד המסלול הפך לשוק. ומהר מאוד השוק הפך לתעשייה. ואז הגיע השלב הקלאסי: אנשים התחילו לשלם סכומים שאף אחד לא מודה בהם בקול רם — על משהו שאסור בכלל להודות שהוא קיים.

לפי החומרים שהודלפו, בתוך זמן קצר צצו מסגרות שמכנות את עצמן “ישיבות הכנה”. לא “קדם־צבאי”, לא “מכינה”, לא שום דבר שאפשר לתפוס משפטית. פשוט ישיבה. אבל כזו שיש בה יותר מדי מילים כמו “תהליך”, “דיוק”, “התאמה”, ו”מסלול” — ופחות מדי הווי של תורה וחיים יהודיים אמיתיים.

הן לא הבטיחו קבלה ליחידה. הן הבטיחו משהו הרבה יותר חמקמק: תחושה שאתה “בדרך לשם”.

הרבה גרביים שחורות, מעט שורשים

בישיבות־הקש הללו, הדגש עבר להרגלים חיצוניים שקל למדוד ולסמן עליהם וי:

• תפילות במניין באדיקות, כולל “משמעת הגעה” כאילו מדובר במסדר בוקר.

• קוד לבוש מוקפד: חולצה לבנה, חליפה, כובע — ובעיקר הקפדה כמעט טקסית על גרביים שחורות, כאילו שם יושב סוד הסינון.

• ניהול “תיק הקפדה”: מי איחר, מי דיבר בתפילה, מי לא ענה אמן בזמן הנכון, מי העז לשאול שאלה שנשמעה יותר מדי “מודרנית”.

• שיעורי הלכה טכניים ברמת נהלים, עם תחושת שליטה — אבל בלי עומק, בלי נשמה, בלי סיפור.

וכך קיבלו הבחורים חוויה של “התקדמות”: הם נראים נכון, מתנהגים נכון, יודעים מתי לקום ומתי לשתוק, ואפילו מתי להגיד “בעזרת השם” באופן שמרגיש טבעי מספיק כדי לא להישמע כמו תרגיל.

אלא שדווקא כאן היה הפספוס הגדול: חלק מהמסגרות האלה השקיעו המון בקליפה — ושכחו את העיקר. במקום לפגוש את שורשי עם ישראל באמת: שבת שנושמת, לימוד שמחלחל, חיים שיש בהם יראת שמים לצד שמחת חיים — הבחורים קיבלו לעיתים חיקוי שמצטלם טוב, אבל לא בהכרח מחזיק לב.

הסיפור של א׳: “שילמנו על גרביים שחורות”

א׳ (שם בדוי) הוא בן למשפחה מבוססת. בבית שלו האמינו שצריך “לעשות הכול נכון”: המיונים ליחידות עילית, תכנית מסודרת, ולא להמר על המזל. כשהוא סיפר שהוא רוצה “לתת עוד צ’אנס” למיונים, המשפחה קיבלה המלצה חמה על “שנת הכנה בישיבה מיוחדת”.

המחיר, לפי עדותו, היה גבוה. גבוה מאוד.

“ההורים שלי שילמו סכומים של קורס טיס,” הוא אומר. “רק שאצלנו זה היה קורס גרביים שחורות.”

במשך שנה הוא חי במסגרת סגורה למחצה. תפילות במניין, שגרה קשוחה, לבוש קבוע. הוא למד להיזהר מכל מילה, להימנע מ“אחי”, לא להגיד “סבבה”, ולהחליף הכול ב“ברוך השם” ו“בעזרת השם”. הוא אפילו למד איך להחזיק כובע בצורה שלא נראית כמו מישהו שמחזיק כובע בפעם הראשונה.

וכשהגיע מחדש ליום המיונים האמיתי — שם, לדבריו, הגיע רגע המפגש בין הפנטזיה לבין המציאות.

“אני עומד מול בוחן, והוא שואל אותי על עבודת צוות, על קבלת החלטות, על לחץ. ואני פתאום נזכר איך במשך שנה מדדו אותי על אם הגעתי לתפילה בזמן ועל הצבע של הגרביים.”

הוא מספר שהרגיש מגוחך. לא בגלל התורה. להפך — הוא מכבד אותה.

אלא בגלל הפער בין מה שמכרו לו לבין מה שבאמת בדקו עליו.

“במבחן אחד ביקשו ממני לתאר איך אני מתפקד כשהכול משתבש,” הוא אומר. “ואני קולט שהדבר היחיד שהשתבש לי השנה זה שפעם אחת גרבתי גרב כחול כהה במקום שחור.”

ההלם האמיתי הגיע כשהבין שמיונים אמיתיים לא מתרשמים מהצגה.

“יש שם אנשים שמריחים זיוף מהר יותר ממה שאנשים בישיבה מריחים סיגריה,” הוא אומר. “ואני באתי עם שנה של ‘לא להיחשד’, במקום שנה של להיות בן אדם יותר אמיתי.”

בסוף הוא לא התקבל.

לא בהכרח בגלל השנה ההיא — אבל גם לא בזכותה.

ואז, כשהוא חזר הביתה, הוא סיפר משפט אחד שהפך, לפי עדותו, לשורה שחזרה אצלם בשולחן שבת במשך חודשים:

“שילמנו על שנה של קליפה, וקיבלנו בדיקה של תוכן.”

ומה נשאר מכל זה

יש כאן אבסורד שקט: מסגרות שקמו כדי “להכין לעילית”, הצליחו לפעמים ללמד בחורים איך להיראות חלק ממערכת — אבל לא תמיד איך להעמיק בה, ואיך להבין את היסודות שבאמת בונים זהות.

ומי שנשאר עם המפח נפש הוא בדרך כלל לא מי שמכר את החלום — אלא מי שקנה אותו בתמימות.

כי בסוף, גרביים שחורות זה יפה.

רק שזה לא שורשים. וזה לא רוח.

וזה בטח לא תחליף לחיים יהודיים אמיתיים — ולא לכנות פנימית שעומדת גם

הבהרה: מדובר בתרחיש בדיוני-הומוריסטי.