התנגשות אינטרסים בחינוך: כשמי שזקוק ללמידה הוא התלמיד – אבל מי שנהנה להחזיק את הידע הוא המורה

binyxisrael
לפני 3 ימים
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: לפני יומיים

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים.

ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ.

בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני.

על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים.

במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד.

למי המורה באמת מחויב?

אידיאלית, המורה הוא “שליח” של התלמיד:

הוא אמור לראות מולו אדם צעיר, ייחודי, עם קצב למידה וחוזקות מסוימות, ולשאול – מה יעזור לו לפרוח.

אבל בפועל המורה מחויב קודם כול ל:

מערכת שעות ותכנית לימודים קשיחה
סטנדרטים של מבחנים וציונים
דרישות מנהלים ומשרד חינוך
תרבות בית־ספרית של משמעת, “שקט” ועמידה בכללים

מחקרים שמשתמשים במסגרת של “ממנה־סוכן” לניתוח מערכת החינוך מראים בדיוק את זה:

המורה נמדד ונתגמל על מדדים שאינם בהכרח טובת התלמיד, אלא טובת המוסד ותדמיתו.

כלומר, גם אם כמורה אני אוהב את התלמידים –

המבנה שסביבי דוחף אותי להיות קודם כול נאמן למערכת, ורק אחר כך ללומד.

ידע, שליטה וסטטוס, והבטחת פרנסה

מעמד מקצועי למטרת פרנסה אישית הוא רק שכבה אחת.

לפניו, יש למורה ולמוסד כמה אינטרסים אנושיים חזקים מאוד:

1. תחושת חשיבות

כשאני המורה, אני “זה שיודע”.

אני זה שמסביר, מגדיר, מתקן, מחליט מה נכון ומה לא.

העמדה הזאת מייצרת תחושת ערך:

אני לא עוד אדם רגיל, אני “בעל הידע”.

קל מאוד (ולעתים קרובות בלי מודעות) להיאחז בתחושה הזאת.

2. שליטה

הכיתה היא מרחב שבו המורה שולט:

הוא קובע את הקצב
הוא מחליט מי מדבר ומתי
הוא בוחר מה נכנס לדיון ומה “מחוץ לנושא”

כשהתלמידים תלויים בו כדי להבין מה קורה,

השליטה הזאת מתחזקת.

קל יותר לשמור עליה כשהחומר נראה מורכב, מאיים, “גבוה”.

3. מעמד (“חומר גבוה”)

ככל שהתלמידים מרגישים שהחומר קשה,

ככל שהם “נאבקים” להבין,

כך קל יותר למורה להרגיש שהוא עוסק בידע נעלה, חשוב, אקדמי.

פה נכנסת דינמיקה מסוכנת:

משתמשים בשפה מסובכת כשאפשר להסביר בפשטות
מייצרים תחושת “קודש” סביב מקצועות/תארים
מציגים חומר כמשהו שרק “מתי מעט” יכולים להבין

במקום למדוד הצלחה לפי כמה טוב הבנת,

היא נמדדת לפי כמה הרגשת שזה קשה.

הציפייה לרווח כספי מהחוסר של האחר

ההיבט הכלכלי קיים – אבל הוא לא הליבה, אלא ביטוי נוסף:

מערכת שמתפרנסת ממספר תלמידים, שנות לימוד והיקף קורסים
מוסד שזקוק ל”המשכיות” כדי להישאר קיים
שוק של שיעורים פרטיים, קורסי השלמה, תארים מתקדמים

בנקודה הזאת הכסף פוגש את הפסיכולוגיה:

אם התלמיד מרגיש תמיד “לא מספיק”,

אם תמיד צריך עוד קורס, עוד הסמכה, עוד שנה –

זה גם שומר על תחושת העליונות של המערכת,

וגם שומר על זרימת כספים פנימה.

אבל חשוב לומר בבירור:

רבים מהמורים עצמם שבויים בתוך המערכת הזאת.

הם לא בהכרח יושבים ומחשבים “איך נחזיק את התלמיד תלוי”.

הם פשוט חיים בתוך מבנה שבו תלות של התלמיד במערכת –

רגשית, אינטלקטואלית וכלכלית –

הופכת לנורמה, ולא לכשל.

איך זה מרגיש מהצד של התלמיד?

לתלמיד אין את כל התאוריות האלה בראש.

הוא מרגיש:

“אם קשה לי – כנראה אני לא מספיק חכם”
“אם אני לא מבין, כנראה אני הבעיה”
“המורה בטח יודע מה הוא עושה; מי אני שאתווכח?”

במקום לשאול האם הדרך שבה מלמדים אותו הגיונית,

הוא מפנים שיש “בעיה” בו.

כך נוצר מעגל:

המורה והמוסד נהנים מהחזקת הידע, השליטה והסטטוס. ומתוגמלים ממריחת הלימודים לאורך זמן
התלמיד מרגיש קטן, תלוי, זקוק לתיווך מתמיד.
כל כישלון בלמידה מתורגם לכישלון אישי, לא לכישלון שיטה
שוב חוזרים למורה, לעוד קורס, לעוד “הכנה”

אלטרנטיבה: חינוך שמחזיר את הכוח ללומד

מול המודל הזה, הולכת ומתחזקת בעולם גישה של למידה עצמית ומונחית־עצמי (Self-Directed Learning):

סביבה שבה הלומד בוחר מה לחקור, באיזה קצב, ובאיזה אמצעים, והמורה הופך למלווה ולא למפקח.

כשמתכננים סביבה כזאת היטב, רואים אצל הלומדים:

יותר תחושת שליטה דרך הלמידה
יותר ביטחון עצמי ביכולת ללמוד לבד
יותר מוטיבציה אמיתית (לא רק “בשביל המבחן”)
יותר יכולת לחשוב ביקורתית, לשאול שאלות, ולפתור בעיות

ההבדל העמוק הוא בשאלה:

האם הידע משמש כעילה לשליטה, או ככלי לשחרור.

ז׳אק פרסקו ו־The Venus Project: לתכנן את החינוך מחדש

ז׳אק פרסקו, יזם רעיוני ומעצב חברתי, הציע במסגרת The Venus Project להסתכל על חברה – כולל חינוך – כמו מהנדס:

אם המטרה היא בני אדם חופשיים, יצירתיים, משתפי־פעולה,

צריך לבנות סביבם סביבה שמקדמת את זה בפועל.

במקום בתי ספר שבהם:

המורה שולט במידע
התלמיד נשפט לפי ציון
הכיתה מנותקת מבעיות אמת בעולם

הוא דיבר על סביבות למידה עשירות, פתוחות,

שבהן ילדים ומבוגרים חוקרים יחד,

מקבלים גישה חופשית לידע, לטכנולוגיה ולניסויים.

בחזון כזה:

אין טעם “להחזיק” ידע כדי לשמור על מעמד
אין היגיון בליצור קושי מלאכותי כדי להצדיק שכר לימוד
המורה מוערך לא לפי כמה אנשים תלויים בו,

אלא לפי כמה אנשים הוא הפך לעצמאיים.

צוות בראשית – הקיבוץ הדיגיטלי הראשון

בהשראת כיוונים כאלה, קמה גם קבוצת המחקר הישראלית “צוות בראשית – הקיבוץ הדיגיטלי הראשון”.

כאן המטרה היא לא עוד מוסד לימודים קלאסי,

אלא קהילה דיגיטלית שבה:

ידע זורם בין אנשים, לא ננעל אצל “מומחה יחיד”
לומדים דרך פרויקטים אמיתיים, לא רק דרך מבחנים
כל משתתף הוא גם לומד וגם תורם ידע
טכנולוגיה (כולל בינה מלאכותית) משמשת כדי להעצים לומדים, לא כדי לשלוט בהם

זה ניסיון ליצור מודל שבו המורה, המנחה או הכלי הטכנולוגי –

הוא באמת סוכן של הלומד, ולא של מערכת ישנה.

לסיכום: איפה מזהים את הכשל?

הכסף חשוב, אבל הוא רק סימפטום.

הסימן העמוק לכשל הוא זה:

כל עוד המורה או המוסד זקוקים שהתלמיד ירגיש ללא סוף שהוא “לא מספיק” ושבלעדיהם הוא אבוד – יש כאן בעיית ממנה־סוכן.
אם המערכת נמדדת לפי כמה מהר התלמיד הופך לחופשי, חושב, עצמאי, ורק אז לפי נוחות הניהול והיוקרה שלה – אנחנו בכיוון של תיקון.

הקריאה היא לא “להפיל” את החינוך,

אלא להעז לשאול:

למי באמת נאמנה הדרך שבה אנחנו מלמדים –

לתלמידים החיים כאן ועכשיו,

או לתחושת השליטה, המעמד וההרגל של המערכת.