יש רעיונות שמדליקים את הדמיון כבר מן המשפט הראשון. הם מדברים על צדק, על קהילה, על בריאות, על טכנולוגיה שמשרתת את האדם, על חברה שבה אנשים אינם נמחצים בידי השוק אלא נעזרים בו כדי לבנות חיים טובים יותר. הבעיה היא שלא מעט מן הרעיונות האלה, יפים ככל שיהיו, מתנפצים בשלב די מוקדם על הסלע הקשה של המציאות. הם נופלים לא מפני שהיו שקריים, אלא מפני שלא היו להם שרירים. זו נקודה שלא תמיד נעים לומר בקול. אנשים טובים אוהבים להאמין שטוב לבדו ימשוך טוב. שמספיק שיהיו כוונות נכונות, שפה מוסרית,

רקע: החזון שלא הצליח להמריא יש רעיונות שנולדים גדולים כל כך, עד שהעולם הקיים נראה להם קטן, גס ומיושן. הם אינם מסתפקים בתיקון מקומי, בעוד רפורמה, בעוד תקנה, בעוד מנגנון סיוע. הם מבקשים לדמיין מחדש את יסודות החברה האנושית: את העבודה, הכלכלה, החינוך, העיר, הטכנולוגיה, היחס למשאבי הטבע, ואפילו את עצם השאלה מדוע בני אדם נאלצים להיאבק זה בזה על קיום בסיסי. כזה היה פרויקט ונוס, חזונו של ז׳אק פרסקו המפורט בספרו ״הטוב ביותר שכסף אינו יכול לקנות״. זאת לא הייתה עוד הצעה פוליטית צרה, אל

התשתית החברתית שמתכוונת לרפא בעיות חברתיות מהשורש, ועל הדרך לעזור לנפגעי פוסט טראומה

המדד הופך ליעד, ואז כולם לומדים איך “להיראות טוב” במקום להיות טובים. מהיר יותר במקום נכון יותר. סגירה במקום פתרון. מחיר במקום תמורה. ממוצע

אפיסטמולוגיית המידות לא מספיק לשאול “האם המידע הזה נכון?” צריך גם לשאול “איזה אדם אני, כשאני עובד עם ידע?”

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים. ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ. בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני. על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים. במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד. למי המורה באמת מחויב?