פוליטיקה של מדדים: כשהמספר הופך להיות מטרה

אנחנו אוהבים מדדים כי הם מרגיעים. הם נותנים ציון אחד, גרף אחד, “התקדמנו”.

אבל לאט־לאט זה מתהפך: במקום שמדדים ישרתו מציאות, המציאות מתחילה לשרת מדדים.

ככה נראית פוליטיקה של מדדים:

המדד הופך ליעד, ואז כולם לומדים איך “להיראות טוב” במקום להיות טובים.

מהיר יותר במקום נכון יותר. סגירה במקום פתרון. מחיר במקום תמורה. ממוצע במקום קצוות.

דוגמה ישראלית פשוטה: מדד תחרותיות או חופש גבוה יכול להישמע כמו בשורה.

אבל באותה נשימה הוא יכול להסתיר תלות ביבוא, שחיקה של ייצור מקומי, ופגיעוּת ביום משבר.

הדוח מחייך, השטח משלם.

כאן נכנסים שלושה מושגים שאני לא מוותר עליהן:

רב-תחומיות, גישת מחקר, ובעיית הנציג.

רב-תחומיות: כלכלה לא עומדת לבד. היא קשורה לביטחון, לתשתיות, לבריאות, לחינוך, לאמון.

גישת מחקר: לא מסתפקים במדד אחד. בודקים כמה עדשות, כמה מקורות, כמה הסברים. והאם נכון לבחור מדד מייצג זה או אחר

בעיית הנציג: מי בוחר את המדדים? מה האינטרסים שלו? ואם הוא מנגנון, יש סיכון שהמדדים ישרתו “ניהול שקט” ולא אמת בשטח.

יש לזה גם דימוי יהודי יפה: “פנים לתורה”.

לתורה יש כמה פנים, וגם למציאות. מי שמסתכל רק על פן אחד (מדד) מפספס את שאר הפנים

שלוש שאלות שאני מציע לשים על כל מצגת KPI / כל דוח ממשלתי:

מה המדד מתגמל, ומה הוא גורם להזניח?

מה קורה בקצוות ולא בממוצע?

ואיזה התנהגות נעודד אם נהפוך את המדד הזה ל״עניין״?

אם בא לכם להעמיק, אלה מילות חיפוש שעושות סדר בתחום הזה:

Governing by numbers, Audit Society, Metric fixation, Goodhart’s Law, Campbell’s Law.

מעניין אותי לשמוע: איפה אצלכם ראיתם “מספר יפה” שמסתיר מציאות בעייתית?