העולם כבר מחובר. עכשיו מתחילה העבודה הקשה
עודכן: 1 בספט׳
בעשרים השנים האחרונות הטכנולוגיה פתרה בהצלחה מרשימה את בעיית החיבור התקשורתי בין בני אדם. היום כמעט כל אדם יכול להגיע כמעט לכל אדם באמצעות צ׳אט מסרים מיידיים, מעקב ברשתות החברתיות, צפייה בלייב או תיוג בפוסט. היכולת הזאת היא משאב זמין, וצומת החיבורים הזאת היא נקודת כוח, וכמו כל כוח - הוא זמין לטוב ולרע. והשאלה המעניינת באמת היא מה עושים איתו.
במשך רוב ההיסטוריה האנושית, חיבור היה משאב יקר. מרחק עלה בזמן, כסף ומאמץ. כדי למצוא אדם מסוים, להגיע ללקוח, להכיר בן זוג, להקים קהילה או להפיץ רעיון, היה צריך לעבור דרך מקום, מוסד, מתווך או רשת קשרים.
ואז הגיע האינטרנט, ואחריו הרשתות החברתיות והטלפון החכם, והמבנה הזה השתנה במהירות מסחררת.
פייסבוק לא רק נתנה לנו מקום להעלות תמונות. היא הייתה חלק ממהפכה עמוקה בהרבה: היא הפכה קשר בין בני אדם לדבר זמין, זול וכמעט מיידי. וואטסאפ, טלגרם, לינקדאין, אפליקציות היכרויות, קבוצות קהילה ושירותים דיגיטליים השלימו את המהלך.
במובן הזה, הצלחנו.
העולם מחובר.
אבל בדיוק משום שהצלחנו, השאלה השתנתה.
לא נכון יותר לשאול: ״איך מחברים אנשים?״. הרי יש אינספור פלטפורמות שעושות את זה! השאלה הנכונה היום היא: איך נכון לספק את החיבור הזה באופן שבו הוא באמת יהיה טוב לאדם?
כשהחיבור עצמו הופך לעסק
ביקורות רבות נשמעות כנגד פייסבוק והרשתות החברתיות. לאחרונה אף הסכימה פייסבוק להסכם פשרה במסגרתו היא מציעה לשלם 18 מיליארד דולר בכדי להסדיר תביעות המאשימות אותה בהגדלת זמן מסך של משתמשים באמצעות פיצ׳רים ממכרים. (מקור: כלכליסט -https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/r1hshvhdmg. )
אמנם רשתות אלו יצרו ערך אדיר. הן עזרו למשפחות לשמור על קשר, לעסקים קטנים להגיע ללקוחות, לקהילות להתארגן, לרעיונות להתפשט ולבני אדם למצוא זה את זה.
הבעיה אינה שהרשתות “רעות”. הבעיה היא שמודל עסקי נורמלי מייצר תמריצים בעייתיים.
אם ההכנסה מגיעה מפרסום, ואם הפרסום שווה יותר ככל שהמשתמש נשאר יותר זמן, יש למערכת סיבה טובה מאוד לגרום לו להישאר.
אין צורך להניח שמישהו יושב בחדר ישיבות ושואל איך להזיק למשתמשים. להפך. אפשר להעסיק אנשים חכמים, הגונים ומוכשרים מאוד, ובכל זאת לבנות מערכת שמצטיינת בלהחזיק תשומת לב פשוט מפני שזה הדבר שעליו היא מקבלת תגמול.
זה מתח מוכר בעולם העסקי: מה שקל למדוד מתחיל לא פעם לנהל את מה שקשה יותר למדוד. (מפורט בהרחבה בכתבה ״פוליטיקה של מדדים״: https://www.binyx.co.il/post/madad)
זמן שימוש נמדד בקלות. הכנסה נמדדת בקלות. מספר כניסות נמדד בקלות, ומה שאפשר למדוד אפשר לתמחר.
רווחה, אמון, שייכות, איכות קשר או תחושת ביטחון אנושי הם עניינים מסובכים בהרבה.
וכאן נכנסת לתמונה מערכת תרסושל (TheraSocial.org).
ניסוי קטן בשאלה גדולה
תרסושל איננה מנסה לבנות עוד רשת חברתית.
היא מתחילה מהנחה אחרת: בעיית החיבור התקשורתי בין בני אדם על הגלובוס כבר נפתרה במידה רבה. עכשיו צריך לבדוק איך להשתמש בחיבור הזה בצורה שמשרתת את האדם, ולא רק מחזיקה אותו בתוך מערכת שמנסה למסחר את תשומת הלב שלו.
והמוצר שהיא מציעה הוא פשוט.
קודם כל להחזיר את האדם לחיבור מחודש עם עצמו:
פעם ביום המשתמש מקבל תזכורת בשעה שנוחה לו, ומתחבר לתרסושל ומקדיש בערך 30 שניות להתבוננות פנימית קצרה ולמשוב אישי, מעין יומן דיגיטלי. הוא בוחר מדדים שרלוונטיים לחיים שלו - מצב רוח, שינה, אנרגיה, פעילות, עומס, כאב או תחומים אחרים שמעניינים אותו - ומסמן את מצבו בסולם מדיד.
כל סימון בפני עצמו כמעט לא אומר דבר.
הערך נוצר מהרצף.
אחרי שבוע מתחילה להצטייר תמונה. לא אבחון, לא אמת מוחלטת, ולא תחליף לאיש מקצוע. פשוט תיעוד עקבי של מה שהאדם עצמו דיווח מידי יום. פעולה יומיומית זו הינה תועלתית כשלעצמה כתרגול, מדידה וכתהליך אישי.
יש סימן לכך שלא תמיד נדרש הרבה כדי לייצר שינוי מדיד. במחקר Big JOY, שפורסם ב־2025 ב־Journal of Medical Internet Research וכלל 17,598 משתתפים מ־169 מדינות וטריטוריות, נמצאו שיפורים ברווחה הרגשית, ברגשות חיוביים ובתחושת היכולת להשפיע על האושר לאחר שבוע בלבד של פעולות יומיות קצרות שנמשכו כחמש עד עשר דקות. המחקר אינו מוכיח שפעולה דיגיטלית קצרה כשלעצמה גורמת לשיפור, בין היתר משום שלא הייתה בו קבוצת ביקורת אקראית, אבל הוא מצביע על אפשרות מעניינת: גם פעולות קטנות מאוד, כשהן נעשות בעקביות, עשויות להיות קשורות לשינוי מדיד ברווחה.
בתרסושל אנחנו לוקחים את עקרון הפעולה הקטנה צעד נוסף קדימה ומצמצמים את התרגול לפעולה של כחצי דקה ביום בממוצע, הכוללת בתוכה קשיבות, רצף ותובנות אישיות, אפשרות לשיתוף ומעטפת חברתית מגוננת. השאלה שאנחנו מבקשים לבחון היא עד כמה מעט זמן נדרש, כאשר המרכיבים האלה פועלים יחד, כדי לייצר ערך ממשי ומתמשך בחיים שמחוץ למסך.
יש בזה משהו כמעט מיושן מרוב שהוא פשוט: במקום לנסות לנחש בדיעבד איך עבר עלינו החודש, אפשר להסתכל על נקודות שנאספו לאורך הדרך.
הזיכרון האנושי אינו יומן מסודר. הוא נוטה להבליט ימים מסוימים, למחוק אחרים, ולצבוע תקופה שלמה לפי מה שאנחנו מרגישים ברגע שבו נשאלנו עליה. (מקור : https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29938585/)
רצף קטן של דיווחים לא פותר את הבעיה הזאת, אבל הוא נותן לנו עוד שכבה של מידע.
זה כל מה שהמערכת צריכה לעשות בשלב הראשון.
כשהמידע חוזר להיות אנושי
החלק המעניין מתחיל כאשר המשתמש מחליט לשתף וליצור חיבורים בתוך מערכת תרסושל.
לא את הכול. לא עם כולם. לא כברירת מחדל.
שיתוף מדד מבוצע רק לפי בחירתו ובהסכמה מראש ולמשתמשים שהוא הגדיר.
נניח שאדם מבוגר חי לבד. הוא עצמאי, פעיל, ולא רוצה שהילדים שלו ינהלו את חייו. גם הם, מצדם, לא רוצים להפוך דאגה למעקב.
אבל אם לאורך כמה ימים הוא מדווח שהוא ישן פחות, מרגיש חלש יותר או פעיל פחות, אולי יהיה למישהו קרוב אליו מידע קטן שמצדיק שיחת טלפון וביקור איכפתי. מידע שכזה מגיע רק אם המקבל הגדיר מראש סף ״טריגר״ עבור אותו מצב, והייתה לכך הרשאת מידע מתאימה.
ההתראה לא מגיעה מפני שהמערכת “אבחנה” דבר.
היא פשוט נתנה לאדם אחר סיבה לשאול בזמן הנכון: מה שלומך?
אותו עיקרון יכול לעבוד גם בסביבה אחרת לגמרי.
עובדים בארגון יכולים לדווח לאורך זמן על עומס ורווחה, ובמקום להמתין לסקר שנתי או לגל עזיבות, אפשר לזהות מגמות קבוצתיות מוקדם יותר - בצורה מצרפית בלי חשיפת זהות ישירה, בלי להפוך מקום עבודה למעבדת מעקב.
ספורטאי יכול לבחור לשתף מאמן או איש מקצוע ברצף של דיווחים על שינה, עומס, כאב ואנרגיה.
בן משפחה שעובר תקופה קשה יכול לתת לאנשים שהוא סומך עליהם דרך להיות קשובים אליו בלי להציף אותו בשאלות.
בכל המקרים האלה, הנתון אינו המטרה.
הוא רק אמצעי.
המטרה היא לשפר את איכות הקשר האנושי.
והצורך בקשר אנושי איכותי אינו עניין שולי. במשך שנים הרשתות החברתיות בנו מודלים עסקיים שבהם הקשב שלנו וזמן המסך שלנו הפכו למשאב כלכלי. תרסושל מנסה להפוך את המשוואה: במקום לקחת מאיתנו עוד קשב כדי לייצר ערך בתוך המערכת, להשתמש במעט מאוד ממנו כדי לשפר את היכולת שלנו ליצור קשרים חברתיים יעילים, קשובים ותומכים מחוץ לה.
יש לכך גם משמעות בריאותית רחבה.
לפי דו”ח ועדת הקשר החברתי של ארגון הבריאות העולמי משנת 2025, אחד מכל שישה בני אדם בעולם חווה בדידות. הארגון מעריך כי בדידות קשורה לכ־871 אלף מקרי מוות בשנה, כ־100 בכל שעה, ומצביע על קשרים חברתיים חזקים כגורם התורם לבריאות טובה יותר ולחיים ארוכים יותר.
כלי כמו תרסושל, שמנסה להעצים באופן מובנה את היכולת להבין זה את זה, לתקשר, לזהות צורך בזמן ולתת ולקבל תמיכה בתוך הקשרים שכבר קיימים בחיינו, עשוי לכן להיות יותר מכלי תקשורת. אם הגישה תוכיח את עצמה בקנה מידה רחב, היא עשויה להפוך לכלי בעל משמעות לרווחה ולבריאות חברתית.
וזה גם מבחן המוצר: האם הטכנולוגיה לוקחת מהמשתמש עוד ועוד זמן, או שהיא מצליחה להחזיר לו משהו בעל ערך בלי לתבוע ממנו תשומת לב בלתי פוסקת?
תרסושל מכוונת לעיקרון פשוט: מינימום זמן מסך, מקסימום ערך מחוץ למסך.
אם זה עובד כאן, למה לעצור כאן?
מכאן מגיעה תרסושל אל מודל בראשית ליזמות סדרתית שיתופית.
(מפורט בהרחבה בכתבה: https://www.binyx.co.il/post/bereshit_team?trk=feed-detail_comments-list_comment-text)
תרסושל היא הסנונית הראשונה, לא התמונה כולה.
הרעיון הרחב יותר מתחיל מאותה שאלה בסיסית: אם החיבור כבר קיים, האם אפשר לנהל אותו טוב יותר?
עולם ההיכרויות הוא דוגמה כמעט מתבקשת.
הבעיה של אדם שמחפש זוגיות היום אינה בהכרח שאין מספיק אנשים להכיר. להפך. לפעמים יש יותר מדי.
אפליקציות היכרויות פתרו היטב את בעיית החשיפה. הן מסוגלות להציג לאדם בתוך ערב יותר מועמדים ממה שהיה פוגש בעבר במשך חודשים.
אבל חשיפה אינה זוגיות.
מערכת שרוצה למדוד הצלחה בצורה אחרת תצטרך לשאול לא כמה זמן המשתמש נשאר בה, אלא האם היא עזרה לו להגיע להתאמה טובה יותר, לתקשורת ברורה יותר, לציפיות מציאותיות יותר, ובסופו של דבר - אולי אפילו לעזוב את האפליקציה.
אותו היגיון קיים בעולם העסקים.
נותן שירות מחפש לקוח. לקוח מחפש נותן שירות. שניהם רוצים להגיע זה לזה, ובכל זאת בדרך הם עוברים דרך פרסום, המלצות, חיפושים, תיאומים, השוואות, ביטולים ומשא ומתן.
החיבור קיים.
הוא פשוט לא תמיד מנוהל טוב.
כך גם בזמן ובמשאבים.
במקום אחד עומד ציוד ללא שימוש. במקום אחר מישהו זקוק לו.
אדם אחד מחזיק ידע. אדם אחר משלם כדי להשיג אותו מחדש.
חדרים ריקים, רכבים עומדים, שעות מתבזבזות, מזון נזרק, יכולות נשארות לא מנוצלות.
לא כל מחסור הוא באמת מחסור.
חלק ממנו הוא כשל בתיאום.
וזו השאלה שמעניינת את צוות בראשית: איך בונים מערכות שמצליחות להפגיש טוב יותר בין צורך, יכולת ומשאב, בלי להפוך את האדם עצמו לחומר הגלם של המערכת?
ואז מגיעה השאלה הפחות נעימה: מי שולט בכל זה?
ככל שהחזון מתרחב, אי אפשר להתחמק משאלת הכוח.
נניח שתרסושל מצליחה.
נניח שיש לה מיליון משתמשים, אחר כך עשרה מיליון. יש מידע, הכנסות, משקיעים, הצעות רכישה ולחץ לצמוח.
בשלב הזה אפשר להציע “שדרוג” קטן למודל: קצת יותר זמן מסך, קצת יותר שימוש מסחרי במידע, קצת יותר תשואה.
מי עוצר את זה?
התשובה לא יכולה להיות “תסמכו על המייסדים”.
אנשים משתנים. מייסדים עוזבים. חברות נמכרות. הנהלות מתחלפות.
אם מערכת רוצה לשמור לאורך זמן על תכלית שאינה רק מקסום רווח, היא צריכה לנסות לעגן את התכלית הזאת במבנה שלה.
מכאן נולד “מודל בראשית - הקיבוץ הדיגיטלי”.
לפי התוכנית והמחויבות של המייסדים, אחוזי בעלות ושליטה ארוכת טווח על מנגנונים מסוימים ינוהלו על ידי גוף ללא מטרות רווח שיוקם כדי לשמור על מטרות המודל בתוך המיזמים אשר יבנו ממנו. המבנה המשפטי המדויק עוד צריך להיקבע תוך כדי גיבוש והתהוות המודל כקבוצה אנושית, ולכן נכון להציג אותו כתוכנית - לא כעובדה שכבר הושלמה.
הרעיון אינו להחליף חברה עסקית בעמותה.
להפך.
חברה צריכה לדעת להתחרות, לגייס הון, לשלם טוב, לפתח מהר, למכור ולהרוויח.
השאלה היא אם אפשר לעשות את כל זה בתוך מבנה שבו יש גם עוגן ארוך טווח שמחויב לטובה המשותפת.
זה מה שאנחנו מכנים יזמות קיבוצית היברידית.
לא חזרה לקיבוץ של פעם.
אלא ניסיון לקחת עיקרון ותיק - בעלות שמשרתת גם מטרה משותפת - ולחבר אותו ליכולות של יזמות מודרנית.
ואם ממשיכים את ההיגיון הזה עד הסוף
מכאן כבר אפשר להגיע לרעיון הרחוק יותר: פוסט-קפיטליזם.
המונח טעון, ולעיתים הוא נשמע כאילו מישהו מציע לבטל מחר בבוקר כסף, עסקים ושווקים.
זו אינה הכוונה.
הנקודה מעניינת יותר.
הקפיטליזם בנוי במידה רבה על עולם של מחסור. יש משאבים מוגבלים, אנשים מתחרים עליהם, המחיר מסייע לקבוע מי יקבל מה, והרווח מתמרץ ייצור, חדשנות והשקעה.
המנגנון הזה יצר עושר עצום, טכנולוגיה, יזמות ושיפור דרמטי ברמת החיים.
השאלה היא מה קורה כאשר חלק מהמחסור עצמו מתחיל להצטמצם.
בינה מלאכותית, אוטומציה, רובוטיקה, ייצור מתקדם, אנרגיה זולה יותר וניהול חכם של משאבים יכולים להוריד בהדרגה את העלות של דברים שבעבר היו נדירים ויקרים.
לא הכול יהפוך לשופע.
קרקע מסוימת, יצירה חד-פעמית או שעה עם אדם מסוים תמיד יישארו מוגבלים.
אבל חלק גדול מהחיים החומריים תלוי לא רק בכמות המשאבים שקיימת, אלא גם ביכולת שלנו לייצר, להעביר, לחלוק ולנהל אותם.
יש לכך גם ממד סביבתי. חלק גדול מהכלכלה המודרנית בנוי על הצורך לייצר שוב ושוב עסקאות חדשות, ולכן לא תמיד קיים תמריץ להאריך ככל האפשר את חיי המוצר או למצות את השימוש במשאב שכבר קיים. הכיוון ההפוך כבר מופיע במדיניות סביבתית: החקיקה האירופית למניעת פסולת, למשל, מעודדת מוצרים עמידים, ניתנים לתיקון, לשימוש חוזר ולשדרוג, ומתייחסת במפורש גם למניעת התיישנות מתוכננת.
כלכלת שפע לוקחת את ההיגיון הזה צעד נוסף קדימה. אם אפשר לדעת אילו משאבים כבר קיימים במערכת, מי זקוק להם ומתי הם אינם מנוצלים, אפשר לנסות להפיק יותר ערך ממה שכבר יצרנו במקום לייצר מחדש את אותו הערך עבור כל אדם בנפרד. מחקרים על כלכלה שיתופית וכלכלה מעגלית מצביעים על הפוטנציאל של שימוש משותף להפחית ייצור חדש ולשפר את יעילות השימוש במשאבים, אך גם מזהירים שהיתרון אינו אוטומטי: אם החיסכון מוביל פשוט לצריכה נוספת, חלק מהתועלת הסביבתית עלול להיעלם.
וזו אולי אחת השאלות המעניינות ביותר שמעלה כלכלת שפע: מה קורה כאשר המערכת הכלכלית אינה מתוגמלת על יצירת מחסור וצריכה נוספים, אלא על היכולת לספק לכמה שיותר אנשים את מה שהם באמת צריכים באמצעות המשאבים שכבר עומדים לרשותנו?
(מקורות:
וזה אינו רק עניין של יעילות או אקולוגיה. למחסור יש מחיר אנושי. מזון, מים, דיור, אנרגיה, ביטחון כלכלי ותנאי חיים אינם רק מוצרים שאנחנו צורכים, אלא חלק מהתשתית שעליה בנויים הבריאות ואורך החיים שלנו. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את התנאים שבהם אנחנו נולדים, גדלים, עובדים וחיים ואת הגישה שלנו לכסף ולמשאבים כגורמים מרכזיים הקובעים את בריאותנו. לפי הארגון, השפעתם של גורמים חברתיים וכלכליים אלה על תוצאות בריאות יכולה להיות גדולה אף מהשפעת הגנטיקה או הנגישות לשירותי בריאות.
מכאן שכלכלת שפע אינה רק שאלה של כמה אנחנו מסוגלים לייצר. היא שאלה של כמה מחסור מיותר אנחנו מסוגלים להפסיק לייצר. אם מזון קיים אך נזרק, חדר עומד ריק בזמן שמישהו זקוק למקום, רכב אינו בשימוש רוב שעות היום, יכולת אנושית אינה מגיעה למי שזקוק לה ומשאבים נותרים בלתי מנוצלים מפני שכללי המשחק אינם מאפשרים לתאם ביניהם, חלק מהמחסור שאנחנו חווים אינו בהכרח מגבלה של העולם הפיזי אלא תוצאה של האופן שבו ארגנו את הגישה אליו.
שיפור השיטה הכלכלית וכללי המשחק לא יבטל מחסור אמיתי. תמיד יהיו משאבים מוגבלים, התנגשויות בין צרכים ומגבלות פיזיות. אבל אם מערכת טובה יותר תוכל לצמצם מחסור שנובע מתיאום לקוי, ניצול חלקי או תמריצים המעודדים יצירת מחסור, המשמעות אינה רק פחות בזבוז. היא עשויה להיות יותר צרכים בסיסיים שמקבלים מענה, פחות סבל שניתן למנוע, ובסופו של דבר גם חיים בריאים וארוכים יותר.
(מקורות:
מכאן נובע החזון הרחוק של צוות בראשית: עולם שבו אף אדם אינו נאלץ להקדיש את חייו למאבק על צרכים בסיסיים. ופערי רווחה תהומיים כבר אינם גזירת גורל - כי אם בעיה שהמערכת החזקה פועלת לפתרונה כמטרת על על ידי ביטול המחסור באמצעות יצירת כלכלת שפע סינרגטית.
לא תחזית. לא הבטחה. - כיוון!
אם נגיע אי פעם קרוב למצב כזה, מרכז הכובד של החיים האנושיים עשוי להשתנות.
פחות “איך אני שורד?”, יותר “מה אני נותן?”
פחות מרדף אחרי ביטחון חומרי בסיסי ויותר חיפוש אחר ערך, שייכות, משמעות ואהבה.
מותר לחשוב רחוק, כל עוד לא מאבדים את הקרקע
ז’אק פרסקו ופרויקט ונוס היו מהניסיונות המוכרים לחשוב על חברה שבה טכנולוגיה וניהול משאבים ממלאים תפקיד גדול יותר, וכסף תפקיד קטן יותר.
מודל בראשית אינו פרויקט ונוס, ואינו מאמץ בהכרח את כל מסקנותיו.
ההשפעה המעניינת יותר של פרסקו היא עצם הנכונות להתייחס למערכות כלכליות וחברתיות כאל דברים שבני אדם עיצבו - ולכן גם יכולים לעצב מחדש.
כאן כדאי גם להיזהר מהרומנטיקה של “חזון גדול”.
ההיסטוריה מלאה ברעיונות גדולים שהתבררו כשגויים, ולעיתים מסוכנים מאוד.
מצד שני, היא מלאה גם בדברים שנראו בלתי סבירים עד שמישהו החליט לעבוד עליהם ברצינות.
גנדי לא שחרר לבדו את הודו, אבל הוא הראה את העוצמה של אי-שיתוף פעולה המוני ולא אלים.
הרצל לא הקים את מדינת ישראל, ולא זכה לראות אותה, אבל הוא ידע לקחת רעיון מדיני ולבנות סביבו תנועה ומוסדות.
ובסיפור המקראי, משה מוביל עם שלם מעבדות לחירות ואל עבר הארץ, אף שהוא עצמו אינו נכנס אליה.
אלה לא סיפורים זהים, ואין טעם להפוך אותם להוכחה שכל חזון הוא נכון.
הם כן ממחישים עיקרון אנושי אחד: שינוי מתחיל ברגע שבו מישהו מסתכל על מציאות שהפכה להרגל ואומר, בזהירות או בעקשנות, “עד כאן. אולי אפשר אחרת.”
ומה שלומנו?
בסופו של דבר, תרסושל מתחילה במקום קטן מאוד.
אדם אחד. חצי דקה. כמה מדדים. גרף.
ולפעמים, בהסכמתו, אדם אחר שרואה משהו ושואל מה שלומך.
כל השאר הוא הרחבה של אותה שאלה.
אם אפשר לעזור לאדם להבין את עצמו קצת טוב יותר, אולי אפשר לעזור לקבוצה להתנהל טוב יותר.
אם אפשר לנהל טוב יותר קשר בין שני אנשים, אולי אפשר לנהל טוב יותר גם קשר בין לקוח לנותן שירות, בין זמן לצורך, בין משאב למי שזקוק לו.
ואם יום אחד נלמד לעשות את זה בקנה מידה גדול, אולי נגלה שהשאלה החשובה ביותר של הטכנולוגיה אינה כמה אנשים הצלחנו לחבר.
את זה כבר עשינו.
השאלה הבאה היא מה שלומם של האנשים שחיברנו.
או, בפשטות:
מה שלומנו?
״עולם חסד יבנה״
תגובות