קונצנזוס מדעי והשלכותיו, ותפקידו של עם הספר

הקדמה: כשלים מובנים במדע המודרני – ושאלת חיפוש האמת

העולם המודרני נשען במידה רבה על אמון במדע.

מדיניות בריאות, כלכלה, חינוך, טכנולוגיה וסביבה – כולן מוצדקות תכופות במילים:

“מחקרים מראים ש…”, “על פי הקונצנזוס המדעי”, או “הקהילה המדעית מסכימה כי…”.

אולם מתחת לפני השטח מצטיירת תמונה מורכבת יותר.

המערכת המדעית עצמה מלוּוה בהטיות וכשלים מובְנים – ברמת האדם הבודד, ברמת הכלכלה המממנת, וברמת הממסד האקדמי והרגולטורי. הכרה בכשלים הללו איננה מתקפה על המדע, אלא תנאי ראשון להעמדתו על בסיס אמין ומוסרי יותר.

הטיות קוגניטיביות ואישיות

גם מדענים הם בני אדם, ועל כן הם כפופים להטיות המוכרות מן הפסיכולוגיה של קבלת החלטות.

בין היתר ניתן להזכיר:

• הטיית האישוש – הנטייה לחפש ולפרש נתונים באופן התומך בהשערה המקורית, ולהמעיט בחשיבות ממצאים הסותרים אותה.

• העדפת סיפור ברור על פני מורכבות – נטייה להציג מסקנות חדות ופשוטות, גם כאשר הנתונים מצביעים על תמונה מסויגת וזהירה יותר.

• שיקולים של יוקרה וקידום – חוקר שבנה קריירה על תיאוריה מסוימת מתקשה לעתים להודות בצורך לתקנה או לנטוש אותה.

אל אלה מתווספים מניעים אישיים לגיטימיים כשלעצמם – רצון בפרסום, בקבלת תקציבים, בקידום אקדמי – אשר עלולים, שלא מדעת, להשפיע על אופן תכנון המחקר, בחירת הנתונים והצגתם.

כשל השחזור (משבר הרפליקציה)

בשנים האחרונות נחשף באופן גלוי מה שמכונה “משבר השחזור”.

במספר תחומים מרכזיים – כגון פסיכולוגיה ניסויית, רפואה וביולוגיה – ניסיונות שיטתיים לשחזר מחקרים פורסמו הראו כי חלק ניכר מן הממצאים שזכו למעמד “עובדות מבוססות” אינם ניתנים לשחזור באותה עוצמה, ולעתים כלל אינם ניתנים לשחזור.

מצב זה מעורר שאלה יסודית:

אם מחקר שאינו ניתן לשחזור ממשיך להופיע בספרי הלימוד ובהנחיות מקצועיות, עד כמה ניתן לסמוך על “מאגר הידע” הרשמי כעל יסוד מוצק?

בעיית הנציג (Principal–Agent Problem)

כלכלה מודרנית מצביעה על תופעה מבנית המכונה “בעיית הנציג”: כאשר יש “ממנה” (למשל – הציבור, המדינה או גוף מממן) ו”סוכן” (החוקר, המעבדה, האוניברסיטה), אינטרסי הסוכן אינם חופפים בהכרח לאינטרס של הממנה.

במערכת המדעית הדבר מתבטא, בין השאר, בכך ש:

• גופי מימון פרטיים או ציבוריים מעדיפים לעתים מחקרים התואמים אג’נדה קיימת.

• כתבי עת נוטים לפרסם ממצאים “חיוביים” ומפתיעים על פני מחקרים שאינם מגלים אפקט.

• מערכות הערכה וקידום מתגמלות כמות פרסומים וציטוטים, ולא בהכרח עומק, זהירות ומתינות.

כך נוצר מצב שבו מבנה התמריצים עלול להרחיק את המחקר מן האינטרס העקרוני של חיפוש אמת, ולהטותו לטובת יעדים אחרים – כלכליים, מוסדיים או תדמיתיים.

מהפכות מדעיות והחלפת פרדיגמות

מעל לכל אלה עומדת ההבנה העקרונית, שזכתה לניתוח מעמיק למשל בספרו של תומס קון “המבנה של מהפכות מדעיות”, שלפיה המדע איננו מתפתח בקו ישר בלבד, אלא גם דרך החלפת פרדיגמות.

פרדיגמה מדעית היא מסגרת מחשבתית כוללת:

היא מגדירה אילו שאלות ראויות לשאילה, אילו שיטות לגיטימיות, ומה נחשב ל”הסבר טוב”. כאשר פרדיגמה מתערערת ומוחלפת, גם המושגים הבסיסיים, ואף אמות המידה לשיפוט “אמת מדעית”, משתנות.

המשמעות היא שמסקנות שנחשבו ודאיות בדור אחד – יכולות להיראות מוגבלות, או אף שגויות, בדור הבא. אין בכך כדי לפסול את המאמץ המדעי, אך יש בכך כדי להזכיר שהמדע האנושי איננו מערכת סגורה ומושלמת, אלא כלי חשוב המתפתח בתוך הקשר תרבותי, היסטורי ומוסדי.

כיצד, אם כן, מחפשים אמת?

כאשר מחברים יחד:

• את ההטיות הקוגניטיביות והאישיות,

• את כשלי השחזור,

• את בעיית הנציג ומבני התמריץ הכלכליים־ממסדיים,

• ואת ההבנה שהמדע פועל בתוך פרדיגמות מתחלפות –

עולה שאלת יסוד:

כיצד ניתן לחתור אל אמת יציבה בעולם שבו גם המערכת המדעית עצמה לוקה במגבלות, בהטיות ובכשלי מבנה?

שאלה זו נדונה, בין היתר, גם בספר “אבולוציה, מדע ויהדות” מאת הפיזיקאי יוסף ברנדשטטר, המבקש להציג בפני הקורא המשכיל – בשפה מאופקת ובהירה – הן את כוחו של המדע ככלי חקירה, והן את גבולותיו, וכן את המתח והדיאלוג בינו לבין עולמות משמעות ואמונה.

הקדמה זו מבקשת להניח את התשתית לדיון רחב יותר:

לא האם המדע “טוב” או “רע”, אלא כיצד ניתן לעצב תשתית מדעית־ערכית מחמירה יותר, שתכיר בכשלים הללו ותציע אמת־מידה אחראית ואוניברסלית יותר למה ייקרא “מדע ראוי”. בשלב הבא ננסה לבחון האם, וכיצד, יכול עם ישראל – כ”עם הספר” – לתרום לעיצוב אמת־מידה כזו לטובת האנושות כולה.

דוגמאות למדע רשמי שהתברר בדיעבד כמוטה או שגוי

הדוגמאות הבאות אינן “שוליים” או “פסאודו־מדע”, אלא תפיסות שהיו במשך שנים רבות העמדה המדעית המקובלת – ורק לאחר זמן התברר שהן שגויות או מבוססות על הטיות חזקות.

1. האתר (Ether) – “החומר” שבתוכו האור נע

במשך המאה ה־19 דיברו פיזיקאים ברצינות גמורה על “אתר זוהר” – מדיום דקיק בלתי נראה שממלא את כל היקום, ושבתוכו גלי האור נעים.

ההשוואה הייתה לגלי קול, שזקוקים לאוויר או לחומר אחר כדי להתפשט.

מדידות מדויקות (ניסוי מייקלסון–מורלי) לא הצליחו למצוא שום סימן לקיומו של האתר, והובילו בין השאר להתפתחות תורת היחסות של איינשטיין, שמוותרת לגמרי על הצורך במדיום כזה.

כאן רואים היטב הטיה מושגית:

ההנחה המוקדמת ש”גַל חייב מדיום” אילצה את המדע להמציא ישות שלמה – האתר – ורק סדרת ניסויים עיקשת הסכימה בסופו של דבר “לשחרר” את המחשבה ממנו.

2. תאוריית הפלוגיסטון – “החומר הבורח” בזמן בעירה

לפני התפתחות הכימיה המודרנית, מדענים רבים האמינו בקיומו של “פלוגיסטון” – חומר מסתורי המצוי בגופים דליקים, שמשתחרר בזמן בעירה. מתכות “מאבדות פלוגיסטון” כשהן נשרפות, כך סברו, ולכן משתנה משקלן.

רק לאחר עבודתו של לבואזיה, שהראה כי בעירה וחמצון קשורים לקישור כימי עם חמצן ולשינויי מסה מדידים, נזנחה תאוריית הפלוגיסטון.

גם כאן מדובר במערכת רשמית שלמה – מושגים, ניסויים, ספרים – שבנויה על הנחת יסוד שגויה. לא מדובר בחוסר נתונים, אלא בפרשנות מוטה של נתונים בהתאם לתיאוריה שכולם “נולדו לתוכה”.

3. “היקום הסטטי” – ההתעקשות שהיקום אינו מתפשט

עד ראשית המאה ה־20, רוב הפיזיקאים (כולל איינשטיין עצמו בתחילה) נטו להניח שהיקום סטטי: אינו מתכווץ ואינו מתפשט.

כאשר משוואות היחסות הכללית רמזו שאין פתרון סטטי יציב, הוסיף איינשטיין “קוסמולוגית קבועה” – תיקון מלאכותי – רק כדי לשמר את ההנחה שהיקום במצב קבוע.

רק לאחר תצפיות האבל על התרחקות גלקסיות ומאוחר יותר מודל המפץ הגדול, התברר שהיקום דווקא מתפשט, וה”קבוע הקוסמולוגי” בגרסתו המקורית נחשב בדיעבד כ”תיקון” שנבע מהעדפה רעיונית, לא מהכרח ניסויי.

זהו מקרה קלאסי של הטיה שמרנית: העדפת מודל “נוח” ויציב, גם במחיר סיבוך מתמטי, על פני קבלת השלכות לא מוכרות של התאוריה עצמה.

4. מודלים דטרמיניסטיים קלאסיים – התעלמות ממורכבות וכאוס

במשך שנים רבות, הפיזיקה הקלאסית הוצגה כעולם דטרמיניסטי לחלוטין:

אם נדע את מצב המערכת כעת – נוכל לחשב את העתיד במדויק.

רק במאה ה־20 התפתחה תורת הכאוס שהראתה באופן חד וברור שמערכות רבות (למשל מזג האוויר) רגישות מאד לתנאי התחלה, כך ששינוי זעיר בתחילת הדרך מייצר התפצלות עצומה בהתנהגות. מבחינה מתמטית הכל “קבוע־חוק”, אך מבחינה מעשית – בלתי ניתן לחיזוי.

כאן רואים הטיה של פשטות:

שאיפה לראות את העולם כמכונה ניתנת לחיזוי מלא, גם כאשר בפועל יש מגבלות מהותיות על היכולת לחשב ולמדוד.

5. מודלים כלכליים קלאסיים – “האדם הרציונלי” והשווקים היעילים

בעולם הכלכלה, מודלים מרכזיים רבים יצאו מנקודת הנחה של “סוכן רציונלי”: אדם ששוקל תועלת בצורה מדויקת ופועל לשיפור מצבו באופן עקבי. בנוסף, הנחת “שוק יעיל” גורסת שמחירים בשוק מגלמים תמיד את כל המידע הידוע.

בעשורים האחרונים, עבודות רבות בכלכלה התנהגותית (כמו של כהנמן וטברסקי ואחרים) הראו שאדם אמיתי רחוק מאד מדמות הסוכן הרציונלי; החלטותיו מושפעות מהטיות, מפחד, מהרגלים וממסגור. גם השווקים הפיננסיים הוכיחו את עצמם שוב ושוב כרחוקים מיעילות מושלמת.

כאן מדובר בהטיה מודלית:

העדפת מודל מתמטי נוח ועקבי, גם כשהוא מתרחק באיטיות אבל בעקשנות מן המציאות האמפירית.

6. פסיכולוגיה ניסויית – אפקטים “מרשימים” שהתפוגגו

בתחום הפסיכולוגיה הניסויית הוצגו לאורך שנים רבות אפקטים התנהגותיים וקוגניטיביים שונים על סמך מחקרים בודדים או סדרות מחקרים קטנות. חלקם הפכו למושגים מוכרים בספרות הפופולרית והמקצועית כאחד.

כאשר הגיע משבר השחזור ונעשו ניסיונות רחבי־היקף לשחזר אותם, לא מעט מן האפקטים הללו נחלשו משמעותית או נעלמו.

במקרים רבים התברר שהיו מעורבים:

• בחירה סלקטיבית של נתונים,

• עצירת ניסוי בנקודה “נוחה”,

• או הטיות פרסום (מחקרים ללא תוצאה בולטת פשוט לא ראו אור).

זהו מקרה שבו המערכת הרשמית של כתבי־עת, ציטוטים וספרי לימוד חיזקה ממצאים שלא עמדו במבחן החוזר של הזמן.

7. תזונה ובריאות – המלצות “חד־משמעיות” שהתהפכו

שדה התזונה מציג דוגמה בולטת לשינויים חדים בתפיסה המדעית הרשמית:

• תקופות שבהן שומן רווי הוצג כ”אויב מס’ 1” בכל מחיר,

• הנחות חד־משמעיות לגבי כולסטרול,

• התעלמות יחסית מסוכר ופחמימות פשוטות לשלבים מסוימים,

ורק בהמשך עדכון מהותי של ההמלצות, כאשר מחקרים ארוכי טווח ותמונת־מציאות מורכבת יותר הצטברו.

כאן ניכרת הטיה של פשטות וסיסמאות:

רצון לתת לציבור מסר חד ומסוים – גם כשהנתונים המקוריים חלקיים ומסויגים.

8. מודלים ישנים של זיכרון ותודעה

במדעי המוח והפסיכולוגיה של הזיכרון התקיימו מודלים פשטניים של “מחסן זיכרון” או “ארון תיוק”, שלפיהם הזיכרון שומר עותקים סטטיים של אירועים – ואפשר “לשלוף” אותם כפי שהיו.

מחקרים מאוחרים יותר הראו שזיכרון הוא תהליך דינמי, משוחזר ומשתנה; כל שליפה “כותבת מחדש” חלק מן המידע. כלומר, עצם המודל ההתחלתי היה מוטה לטובת השוואה טכנית (מחשב, מחסן), שלא תיאמה את המציאות הפיזיולוגית־נפשית שנחשפה.

מה לומדים מכל אלו?

בכל אחת מן הדוגמאות ראינו תבנית חוזרת:

• תיאוריה או מודל שהופכים ל”ידע רשמי”,

• מערכת שלמה – ספרים, מאמרים, הוראה באוניברסיטאות – שנבנית סביבם,

• והמשך החזקתם, לעתים שנים רבות, גם כאשר מצטברות עדויות סותרות.

אין כאן טענות מוסריות; מדובר בכשלים אנושיים ומבניים:

הטיה לטובת פשטות, לטובת מסגרת מוכרת, לטובת שפה מתמטית נוחה, או לטובת קונצנזוס מקצועי שנוח לחיות בתוכו.

הדוגמאות הללו מחזקות את הצורך במסגרת ביקורתית גבוהה יותר – “תורת מדע” שתכיר בכך שגם המדע הרשמי עצמו זקוק לבקרה מחמירה, ולא להנחת יסוד אוטומטית שהוא משקף תמיד, בכל זמן, את האמת העובדתית באופן נקי מהטיות.

למה אין “תורת המדע” – והאם הגיע הזמן שעם ישראל יכתוב אותה?

יש פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, ועוד אינסוף “מדעים”.

יש תיאוריות, יש שיטות, יש אסכולות.

אבל אין דבר אחד בסיסי ופשוט:

אין תורה מרכזית אחת שמגדירה מהו מדע, ומה נחשב ידע אמין עבור האנושות.

מה שיש היום במקום זה, ברוב המקרים, הוא מיש־מש אינטרסים, כסף, אופנות מחקריות, ופחד עמוק מלהצהיר הצהרות מחייבות על אמת.

מדע בלי עמוד שדרה

העולם המודרני אוהב לדבר על “מדע”, אבל בפועל:

• כל תחום בונה לעצמו סט כללים משלו.

• תיאוריות סותרות חיות זו לצד זו בשם “פלורליזם”.

• פוליטיקה, הון ושיווק חודרים עמוק למערכות מחקר והשכלה.

• וכששואלים שאלה פשוטה:

  
  

  “מהי אמת מדעית? מי מחליט?” –

  
  

  פתאום נהיה שקט, מתחילים לעקם את השפתיים ולברוח לפילוסופיה־אקדמית מעורפלת.

זה כבר לא רק עניין אינטלקטואלי.

בעידן שבו מדע מגדיר מדיניות בריאות, כלכלה, חינוך, טכנולוגיה ובינה מלאכותית –

היעדר בסיס מוסכם של “תורת המדע” הוא סכנה עולמית.

ההיסטרזיס המדעי: העולם מתבייש בעצמו – ולכן קופא

אפשר לקרוא למצב הזה היסטרזיס מדעי:

עיוות היסטורי שבו האנושות נגררת אחרי טראומות העבר.

המדע של המאות האחרונות ייצר גם רגעים אכזריים:

• “תיאוריות מדעיות” שגיבו גזענות והשמדה.

• מחקרים שנעשו על בני אדם כאילו הם חפצים.

• יהירות אינטלקטואלית שהכריזה: “אין אלוקים, אין משמעות, רק אנחנו והנוסחאות.”

אחרי כל זה נוצרה בושה.

במקום לתקן את המדע – הוחלט לנטרל את השאיפה לאמת אחת מחייבת.

נולדה גישה פחדנית:

• “אין אמת, יש נרטיבים.”

• “מדע זה רק כלי, לא ערך.”

• “אסור לדבר על אמת מוסרית, רק על נתונים.”

התוצאה:

מדע שמנהל את העולם –

אבל מסרב לשאת באחריות ערכית ועקרונית למה שהוא עושה לעולם.

העולם צריך אמת מידה – והוא לא ייצר לעצמו אחת

אם ישבנו היום עם ילדה חכמה בת 12 ושאלה:

“כשאומרים בחדשות ‘זה מבוסס על מחקרים’ – מי אחראי על האמינות של המחקרים?

מי קובע מה נחשב ‘מדעי’ ומה זה סתם קשקוש עטוף בסטטיסטיקה?”

לא הייתה לנו תשובה פשוטה.

אין בית דין עליון של מדע.

אין “שולחן ערוך” מדעי.

אין אפילו הסכמה עולמית על עקרונות יסוד מחייבים.

יש ארגונים, כתבי עת, אוניברסיטאות –

אבל אין מערכת נורמטיבית שקופה שמסבירה:

• מה מדען חייב לעשות.

• איפה עובר הגבול בין מחקר לגימיק.

• איך מצמצמים השפעה של כסף, אג’נדות פוליטיות ואופנות.

זה לא “חיסרון קטן באקדמיה”.

זה חור מוסרי־אינטלקטואלי בלב הציוויליזציה.

כאן נכנס “עם הספר”: לא עליונות – אלא אחריות

עם ישראל קיבל בעולם את הכינוי “עם הספר”.

לא בגלל שהיינו הכי נחמדים, אלא כי התרבות שלנו בנויה על:

• טקסט,

• מחלוקת,

• בירור,

• חתירה לעיקרון מחייב,

• ויכולת להחזיק גם 70 פנים – בלי לפרק את מושג האמת.

היום, בעידן מדעי־טכנולוגי, השאלה היא:

האם אנחנו מתכוונים להסתפק בלהיות “חכמים פרטיים” במסלולים אישיים –

או לקחת אחריות ברמה עולמית?

לא מתוך יהירות של “אנחנו מעל כולם”,

אלא מתוך הכרה:

יש לנו מסורת וכלים נדירים לבנייה של מערכת נורמטיבית סביב ידע.

תלמוד, הלכה, מחשבה, מוסר –

אלה לא רק טקסטים דתיים.

אלה מודלים תרבותיים לניהול מחלוקת, ליצירת שיטה, ולהחזקה של אמת מחייבת לאורך דורות.

קריאה: הגיע הזמן לבנות “תורת המדע” יהודית־אוניברסלית

העולם לא יעשה את זה בשבילנו.

מי שמרוויחים מהכאוס המדעי הנוכחי –

חברות תרופות, תאגידי טכנולוגיה, משטרים כוחניים –

אין להם אינטרס ליצור אמת מידה מחייבת שתבדוק אותם.

אז אם לא אנחנו – מי כן?

מה זה אומר בפועל?

לא “לכתוב ספר קדוש חדש”.

אלא להתחיל תהליך אמיתי שבו:

1. נדייק עקרונות ליבה של מדע תקין

   
   

   • שקיפות מלאה של נתונים ומתודולוגיה.

   • הפרדה ברורה בין מדע, פרשנות ואינטרס.

   • חובת ביקורת חיצונית שאינה תלויה במימון.

   
   

2. נחבר את המדע למערכת מוסרית

   
   

   בלי לברוח מאחריות:

   
   

   • מה מותר לחקור, על מי, ובאיזה תנאים.

   • איזה שימושים בטכנולוגיה פסולים גם אם הם “יעילים”.

   • איפה זכויות אדם, חירות ותודעה קודמות לנוחות ולרווח.

   
   

3. נבנה שפה ביוסוציופסיכוטכנולוגית

   
   

   שמבינה שהאדם הוא לא רק אובייקט ביולוגי,

   
   

   אלא יצור עם נפש, חברה, היסטוריה ורוח –

   
   

   ולכן, גם המדע חייב להיבחן בכל הרבדים האלה, לא רק במעבדה.

4. נציע את זה לעולם כסטנדרט פתוח

   
   

   לא כאידיאולוגיה לאומית סגורה,

   
   

   אלא כאמת מידה מקצועית־מוסרית:

   
   

   “זה רף המדע שאנחנו מוכנים לקחת עליו אחריות.”

אם לא נוביל – נתלונן מהיציע

אפשר להמשיך לכעוס על “המדע”, על “המערכת”, על “העולם”,

ואפשר להחליט שעם ישראל, אחרי אלפי שנים של ספר, מחלוקת ושפה,

לא נשאר רק בפרשנות – אלא גם כותב את ספר ההנחיות הבא.

העולם לא צריך עוד מאמר, עוד מחקר, עוד גרף.

הוא צריך מסגרת:

אמת מידה ברורה, פשוטה, אמיצה,

שתגיד בלי להתבייש:

“זה מדע ראוי. זה מדע מסוכן.

זה מחקר אמין. זה גימיק בשירות אינטרס.”

זו לא משימת יחיד.

זו משימה לעם שמסוגל להחזיק גם עומק, גם ויכוח, גם אחריות.