לימוד מהלכות סנהדרין לעולם הסייבר ואבטחת המידע: מי ראוי לקבל את המפתחות לדאטה שלנו

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל.

בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו.

כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות, או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יסודית:

במי מותר לסמוך, ומי לא ראוי לקבל סמכות כזאת על החיים שלנו?

כדי לענות, אפשר לחזור לרמב״ם ולדרישות שהוא מציב לחברי הסנהדרין – ולבדוק איך נראית הגרסה המודרנית שלה בעולם הסייבר.

חברי סנהדרין לפי הרמב״ם – תמצית הקריטריונים

הרמב״ם פותח את הלכות סנהדרין בקביעה: אין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה ובעלי דעה מרובה, שיודעים גם מעט מכל חכמה נוספת הנצרכת לדין – רפואה, חשבון, תקופות ומזלות וכדומה.

כלומר, הדיין לא יכול להיות מצומצם: הוא חייב להבין עולם, לא רק טקסט.

בהמשך מחדד הרמב״ם שבע מידות אופי שכל דיין חייב בהן: חכמה, יראה, ענווה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות ושם טוב.

הוא מפרש: “אנשי חיל” – חזקים באופי ובמצוות, בעלי אומץ מוסרי; “יראי אלוקים” – בעלי יראת שמים; “שונאי בצע” – אינם נבהלים אחר הממון; “אנשי אמת” – מחפשי צדק, שונאי חמס; ו”ידועים לשבטיכם” – בעלי מוניטין נקי, שרוח הבריות נוחה מהם.

הרמב״ם מוסיף גם דרישות חיצוניות ותפקודיות: שלמות גופנית ונוכחות מכובדת, יכולת דיבור ושכנוע, ידיעת לשונות, וכן שיהיו אנשים שחוו אחריות משפחתית (בעלי בנים) כדי שתהיה בהם מידה של רחמים.

לצד כל זה הוא מתאר תהליך מיון מדורג: מתחילים מדיינות מקומית, ורק מי שניכר בו שילוב של חכמה, אופי ושם טוב – עולה שלב עד לסנהדרין הגדולה.

אם מחברים את כל הדרישות יחד, מתקבלת תמונה חדה:

לא כל מי שמבין “חוק” ראוי לדון. נדרש שילוב של מומחיות, יושרה, בשלות נפשית ונקיון אינטרסים.

המקבילה המודרנית: נמשל “הסנהדרין” של החיים הדיגיטליים

בעולם שלנו, רבים מהשיקולים שעוברים דרך בתי משפט וסנהדרין פעם – עוברים היום דרך מערכות דיגיטליות:

אלגוריתמים מחליטים מה נראה בפיד, איזה פרסומות נקבל, מי יסומן כחשוד, ואילו טרנזקציות יאושרו או ייחסמו.

שירותי סייבר וענן מחזיקים בידיהם את מפתחות החיים העסקיים והאישיים שלנו.

כאשר אנחנו נותנים אמון בשירות טכנולוגי, אנחנו עושים פעולה מקבילה למינוי דיין:

אנחנו מאפשרים לו לשפוט, לסווג, לשמור, לעבד ולהעביר מידע עלינו.

אם כך, השאלה היא לא רק “האם זה עובד”, אלא:

האם מי שמקבל את המידע שלנו עומד, באיזו מידה, בקריטריונים דומים לאלו שהרמב״ם מציב לדיין?

אפשר לתרגם את הקריטריונים של הרמב״ם לשפה טכנולוגית

חכמה ומקצועיות – האם יש כאן גוף מקצועי, שמתעדכן, מבוקר, ויודע להתמודד עם פרצות אבטחה בצורה רצינית?

אהבת אמת ויראה – האם החברה שקופה לגבי מה שהיא עושה עם הדאטה, מוכנה לדווח על כשלים ולתקן, או מסתירה?

שנאת בצע – מה מודל ההכנסות? האם המוצר “חינמי” אך האינטרס המרכזי הוא מכירת נתונים והתמכרות המשתמשים?

שם טוב ואמון ציבורי – מה המוניטין? האם היו פרשות חמורות, ואיך טופלו?

אהבת הבריות – האם יש התייחסות להשפעות החברתיות והנפשיות של המוצר, או שרק מודדים “זמן מסך” ורווח?

ככל שהשאלות הללו מקבלות תשובה חיובית ואחראית יותר – כך יש היגיון לתת לאותו שירות יותר סמכות וגישה.

הטכנולוגיה אינה רק כלי – היא סביבה שמעצבת אותנו

כאן נכנס רובד נוסף מהרמב״ם, מחוץ להלכות סנהדרין, אבל קריטי להבנת האחריות שלנו בבחירת טכנולוגיה.

בהלכות דעות כותב הרמב״ם שטבע האדם הוא להימשך אחר דעות ומעשים של חבריו ולהתנהג לפי אנשי מדינתו, ולכן צריך להתחבר לצדיקים ולהתרחק מרשעים, כדי שלא ילמד ממעשיהם.

בעידן הדיגיטלי, “חבריו” ו“אנשי מדינתו” של האדם הם גם – ואולי בעיקר – המרחבים הדיגיטליים שבהם הוא חי.

האפליקציות שאיתן הוא קם בבוקר, הפיד שהוא גולל לפני השינה, הקבוצות שבהן הוא משתתף, ומערכות ההמלצה שמחליטות בשבילו מה ייכנס לו לתודעה.

אם לפי הרמב״ם חובה על אדם לבחור לעצמו סביבה אנושית שמרוממת ולא משפילה, אז היום צריך לתרגם את זה גם לבחירת סביבה דיגיטלית:

לא רק מי שומר על המידע שלי, אלא גם מי מעצב את החשיבה שלי, את הריכוז שלי, את כמות ההסחות והלחץ שלי, ואת רמת החסד או האלימות שבה אני נחשף לאחרים.

במילים אחרות:

הטכנולוגיות שאנחנו בוחרים כאינדיבידואלים וכחברה הן גם אלו שמובילות אותנו, באמצעות “הנדסה חברתית רכה” – מבנה המסך, הצליל של הנוטיפיקציה, כפתור הלייק, האלגוריתם של “עוד סרטון אחד”.

מי שלא מבין את זה, חושב שהוא “המשתמש” – ובפועל הוא החומר הגולמי.

בחירה טכנולוגית כבחירה הלכתית–מוסרית

כשמחברים את דברי הרמב״ם על סנהדרין עם דבריו על השפעת הסביבה, מתקבלת נקודת מבט חדה:

בחירת שירות טכנולוגי אינה רק החלטה טכנית או כלכלית.

היא הכרעה למי אני נותן כוח על המידע שלי, ועל המרחב התודעתי והחברתי שבו אני חי.

כשם שלא היו מעמידים לדין נפשות אדם בור, תלוי בממון, חסר שם טוב וחסר אחריות – כך אין סיבה אמיתית להפקיד בידיים של כל אפליקציה אנונימית את כל חיינו הדיגיטליים, רק מפני שהיא “נוחה” או “חינמית”.

השאלה הראויה היא:

האם הגוף שמחזיק את הדאטה שלי, ומעצב את הממשק שבו אני חי, מתקרב במשהו לסטנדרט של סנהדרין – במקצועיות, ביושרה, בשקיפות, ובאחריות החברתית שלו?

ככל שנאמץ את נקודת המבט הזו, גם כיחידים וגם כציבור, כך נוכל לבנות לעצמנו עולם דיגיטלי בריא יותר:

כזה שלא רק מאבטח את המידע, אלא גם מכבד את האדם.

סימוכין

1. רמב״ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב – דרישות לחכמי הסנהדרין, שבע המידות הנדרשות בדיין, נוכחות חיצונית ותהליך המינוי המדורג.

2. רמב״ם, הלכות סנהדרין פרק ב הלכות א–ג, ז–י: חכמים ונבונים, בעלי דעה מרובה, ידיעת חכמות נוספות, תנאי יוחסין, רחמנות, שלמות הגוף ונוכחות מכובדת.

3. רמב״ם, הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ז והלאה: “אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ידועים לשבטיכם” ופירוש המידות – חכמה, יראה, ענווה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות ושם טוב.

4. רמב״ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ו הלכה א: “דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו… לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים… ולהתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך”.

5. מקורות מודרניים בסייבר–פרייבסי על מודלי הכנסה של תוכנות “חינמיות” והסיכון בכך שהמשתמש והדאטה שלו הופכים למוצר: דיון על חסרונות תוכנות חינמיות מבחינת פרטיות ואבטחת מידע.