בסיס להבנת עבודת השם

״… בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו …״ (בראשית א׳ כ״ז)

מה זה ״בצלמו״? הרי אמרו חז״ל ״אין לו גוף ולא דמות הגוף״, וגם אמרו ״אילו ידעתיו הייתיו״ - אז לא ננסה להבין את נשגבות עומק המשל. אך כן אפשר לשאוף לקיים ״… השכל וידוע אותי״.

ונשאר שאלה אחרת למה הוסיף ״בצלם אלוקים״? למה לא מספיק מה שכתוב ״בצלמו״, ומדוע הכפל לשון “בצלמו,בצלם״? הרי השם אחד

בזאת יתחיל המאמר:

שמירת צלם אלוקים, מול פיתויי העבודה זרה:

האדם נברא בצלם אלוקים. זו איננה אמירה דתית בלבד אלא עיקרון מוסרי ברור. משמעותה היא שהאדם בבסיסו ובתבניתו המקורית הינו בעל יכולת שיפוט, שכל, בחירה, החלטה, ואחריות מחייבת. 

הבה נסיק זאת ממקור לשוני: בשפת התנ״ך אחד הפירושים העיקריים של המילה ״אלוהים״ הינו ״שופטים״. 

משמע מזה ש״צלם אלוהים״ הינו כושר שיפוט ואחריות כעיקרון בסיסי בתבנית היצירה.

ולכן, כאשר אדם זונח את הצלם אלוקים שבו, דהיינו את מהותו כשופט מציאות עצמאי, ומעניק סמכות שיפוט מוחלטת לדמות בשר ודם, הוא בוגד בעקרון האלוהי שבו. וזה אולי מה שנקרא ״עבודה זרה״, עבודה ל״צלמים״ - ״אלוהים אחרים״. השחתת כבודו העצמי וערך שיפוטו הוא. האין זה מתחבר?

עבודה ל״צלם״, איננה דווקא פסל מאבן. היא כל מצב שבו אדם הופך רעיון או אדם - ״צלם״ אחר - ״אלוהים אחרים״ למצפן מוחלט. 

זאת אומרת מנהיג כריזמתי, רב, אידיאולוג או סמל ציבורי – כולם בני אדם ונדרשים לבחינת שיפוט אנושי אישי מנקודת מבטו היחודית של הנברא - הצופה. ולכן ברגע שהערצה ואמון מוגזם מחליפים מחשבה, והנאמנות העיוורת מחליפה אמת, זאת התרחקות מתכנית הבורא ומתפקיד האדם בעולמו ״כי אם … השכל וידוע אותי״. 

כי כבוד לבורא פירושו שימוש במתנה שנתן – הצלם, השכל, השיפוט והאחריות. עבודה ל״צלם״ או ״אלוהים אחרים״ זולת החיפוש העצמאי אחר דבר ה׳, היא ויתור על האחריות האישית ועל הביקורת הפנימית שטבע בנו הבורא.

השראת שכינה מול מלחמה בעמלק:

השלום איננו רגש רך ואיננו ויתור. שלום הוא תהליך של זיכוך. הוא היכולת לראות את ההבדלים בין בני אדם מבלי להפוך אותם לשנאה. זיכוך פירושו ניקוי האגו, ניקוי הפחד, ניקוי הדחף לשלוט. כאשר אדם מזהה באחר צלם אלוקים, הוא איננו מסכים איתו בהכרח, אך הוא מכיר בערכו. זהו בסיס השלום. השכינה, לפי המסורת, שורה במקום שיש שלום. לא במקום שיש אחידות, אלא במקום שיש כבוד הדדי. לכן שלום איננו מחיקת זהויות, אלא עידון שלהן. הוא דורש ענווה. מאמץ יומיומי, ריסון כוח והכרה בכך שגם מי שחולק עליי הוא אדם שלם. זהו תהליך מוסרי ולא מהלך תעמולתי.

עם זאת, השלום איננו עיוור. התורה מצווה לזכור את אשר עשה עמלק. הזיכרון הזה מלמד שיש רוע בעולם. אין להתעלם ממנו בשם אחווה כללית. שלום אמיתי זקוק לגבולות. מי שפועל בטוב זוכה לטוב. מי שבוחר ברוע חייב להיעצר. זה איננו עיקרון של נקמה אלא של הגנה מוסרית. חברה שאינה יודעת להציב גבול בגלל שאיפה נאיבית לשלום תתפרק מבפנים. מצד שני, חברה שחיה רק מתוך זיכרון פגיעה תאבד את היכולת לבנות עתיד של שיתוף פעולה אפילו אם ניצחה במלחמה.

שיפוט שלום ומדע:

למדנו כי השכל הישר איננו מותרות. הוא בסיס תבנית צלם האדם. להשתמש בו פירושו לכבד את הבורא ולקיים את בריאתו. אמונה שאוסרת חשיבה היא עבודה זרה ופוגעת בעצמה. מדע שאינו מכיר במוסר מסכן את האדם ונקרא משפט סדום. שילוב בין דת, מדע ושלום איננו פשרה אלא סינרגיה נדרשת. כל אחד מהם לבדו עלול להקצין. יחד הם יוצרים מערכת מאוזנת. 

כאשר אדם בודק, שואל ומבקר, הוא איננו מתרחק מהקדושה אלא שומר עליה. הצלם נשמר דרך מחשבה חופשית ומוסרית, שרוצה שלום אך זוכרת את ההיסטוריה ולא פוחדת להלחם. 

חברה שמטפחת חשיבה ואחריות מחזקת את עצמה. חברה שמעדיפה הערצה ועיוורון מחלישה את יסודותיה.

פרפראות:

יש רמז לשוני שמחדד את המסר. המילים “צלם אלוקים” כשהוא נהגה באנגלית נשמע מאוד דומה לצמד המילים “סלאם עליכום” (שלום עליכם בערבית). אין כאן קשר לשוני שורשי, אך יש כאן הצעה רעיונית לומר שמבחן אנושיותו של אדם הינו אמיתות גישת השלום שלו, הביטוי העצמי של צלם האלוקים שבתוכו, והכרתו בצלם האלוקים שבאחר.

ההבדל בין אדם שלם עובד השם לבין עובד עבודה זרה, איננו הבדל בין עמים או שפות. אלא בין אדם ששומר על נאמנות למקור, על גישה של שלום, ועל שימוש בשכל שקיבל מבוראו. לבין אדם שמוותר על שיפוט, ועובד עבודה זרה, דהיינו נאמנות לצלם אחר, לרעיון או דמות שלילית המרחיקה אותו מהשלום, מהזיכרון ומשיפוט עצמאי.

בברכה

בנימין זאב ברנדשטטר