שנה חדשה?

השנה האזרחית החדשה מגיעה, וישראל שוב עושה את הטקס הקבוע. ספירה לאחור, הרמת כוסית, ונאום מעומעם על התחלות חדשות.

אבל יש פה נתק שקט שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. והוא מתחיל במשהו שנשמע קטן, כמעט טכני, אבל בפועל הוא זהותי לגמרי: איך אנחנו סופרים זמן, ואיך אנחנו קוראים לזמן.

שמות החודשים שלנו לא עבריים

תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר, ניסן, אייר, סיוון, תמוז, אב, אלול.

אלה שמות שהגיעו לעברית מתקופת בבל והארמית של האזור, והם שורדים עד היום. זה לא סתם פרט בלשני. זה גורם לכך שהלוח העברי, שאמור להיות מערכת חיה של זהות, מרגיש אצל המון אנשים כמו משהו טקסי, דתי, מרוחק. לא כמו שפה של יום יום.

ומה עושה הוואקום הזה

כשאין חיבור רגשי ללוח העברי, קל מאוד לאמץ לוח אחר בתור ברירת מחדל. ואז הלוח הנוצרי אירופי, זה שאנחנו קוראים לו היום אזרחי או גרגוריאני, לא נשאר רק כלי תיאום מול העולם. הוא הופך להיות לוח ניהול אישי.

וזו כבר תזוזה תודעתית

פתאום אנשים יודעים בדיוק מתי הראשון בינואר, אבל לא יודעים מה התאריך העברי היום.

פתאום יעד אישי הולך לפי שנה אזרחית, ולא לפי שנה עברית.

פתאום נדמה שהתחלה חדשה נחשבת 1 בינואר, והלוח העברי נשאר לקישוט, או רק לחגים.

הספירה התנ״כית ומה איבדנו בדרך

בתורה עצמה יש נקודת מוצא מבוססת לתודעת זמן. התורה לא מתחילה את חודשי השנה מתוך נקודה שרירותית, אלא מתוך מקור אוניברסלי, זהות וסיפור. בחודש ניסן נאמר “החודש הזה לכם ראש חודשים” כלומר, ניסן הוא הראשון. במקרא הרבה פעמים מדברים על חודשים במספרים, ראשון, שני, שלישי, עם תחושת סדר פנימי שמחובר לסיפור ולא לעיצוב של אימפריה.

ואז מגיעה האירוניה הגדולה של המערב הנוצרי

הציוויליזציה הנוצרית נשענת על התנך כטקסט יסוד. היא רואה בו אמת רוחנית והיסטורית. היא אימצה את הסיפור העברי כבסיס מוסרי ותרבותי.

אבל כשזה מגיע ליומן וניהול זמן, היא עזבה את הספירה התנכית האוניברסלית, ובחרה ליצור ספירה חדשה שמתחילה מאדם אחד, מנהיג, דמות. ספירה משונה שממקמת את כל ההיסטוריה סביב נקודה אחת בזמן.

אפשר להבין למה הם עשו את זה, בתוך עולם האמונה שלהם זה אפילו עקבי. אבל מבחינה סימבולית יש פה מהפך חד:

הספירה התנכית אומרת הזמן קשור לעולם, לבריאה, לעם, לתהליך ארוך.

הספירה הנוצרית אומרת הזמן מסודר סביב נקודה בזמן של דמות מרכזית, והעולם כולו (כולל ציר הזמן) מסתנכרן אליה.

מה משמעות שמות חודשי הלוח הנוצרי

אנחנו קוראים להם בטעות ״ניטרליים״ או ״חודשים אזרחיים״, הם למעשה שמות פולחן רומיים נשכחים. ינואר נקרא על שם יאנוס, אל המעברים והדלתות, בעל שני פנים. פברואר קשור לטקסי טיהור רומיים בשם פברואה. מרץ נקרא על שם ״מארס״ - ״אלוהי המלחמה״. מאי נקרא על שם ״מאיה״, ״אלת הצמיחה״. יוני על שם ״יונו״, ״אלת הנישואין והמשפחה״.

מה שמעניין הוא שבהמשך זה כבר נהיה פוליטי: החודש ״יולי״ הוא על שם יוליוס קיסר, ואוגוסט הוא על שמו של אוגוסטוס הקיסר. ומכאן זה מחמיר: ״ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר״ הם פשוט מספרים בלטינית שבע, שמונה, תשע, עשר אבל הם לא מסתדרים עם המספור כי לוח השנה הוזז היסטורית והתווספו חודשים לפניו מה שיוצר כאוס כרונולוגי.

ככה יוצא שהלוח שאנחנו חיים לפיו נראה ״אזרחי״ ו״נורמלי״, אבל הוא מלא מיתולוגיה, פולחן, פוליטיקה, וכאוטיקה. וזה הופך את השאלה הישראלית לעוד יותר מעניינת: איזה סיפור אנחנו רוצים שהזמן שלנו יספר

וכאן נשאלת שאלה ישראלית פשוטה

איך קרה שבמדינה יהודית, בארץ ישראל, אנחנו חיים כמעט לגמרי לפי הציר הכאוטי הזה, גם כשאנחנו לא נוצרים, וגם כשאנחנו לא מרגישים קשר פנימי לסיפור שמאחורי הציר.

מה הקשר לשמות החודשים הבבליים

כי זה הגשר הראשון. שם הוא חיבור. שם יוצר בעלות.

כשהחודש נקרא בשם שמרגיש זר, קשה לבנות סביבו תחושת בית. ואז ממילא ינואר נכנס בקלות, גם לשפה וגם לרגש.

וזה לא חייב להיות מלחמת תרבות

יש דרך פשוטה ומכבדת להתחיל להחזיר ללוח העברי חיים, להחזיר לעם ישראל זהות. בלי להילחם בעולם הגלובלי.

1. בכל מסמך עסקי, במייל, בחשבונית, להוסיף תאריך עברי ליד האזרחי

2. לקבוע יעדים גם לפי חודשים עבריים, לא רק לפי רבעון מערבי

3. לקבוע סטנדרט שניסן הוא החודש הראשון, ולא תשרי, כי זה די מבלבל.

4. לקרוא לחודשים העבריים לפי הסדר המספרי המקורי שלהם, ו/או בשמות מוסכמים בעברית (ולא פרסית עתיקה). כהצעה אפשר להשתמש במונחים של המזל המיוצג, החגים שיש בו, או בעונות השנה הקשורות בחודש. לדוגמא במקום חודש אדר - החודש ה-12, חודש מזל הדגים.

5. להזכיר לעצמנו שהזמן שלנו לא חייב להיות מיובא כדי להיות מודרני

שורה תחתונה

השאלה איננה אם להשתמש בלוח אזרחי. ברור שכן, בעולם בינלאומי.

השאלה היא איזה לוח מקבל אצלנו את התודעה, את השפה, את תחושת ההתחלה.

כי בסוף, מי שמגדיר זמן מגדיר זהות.

ואם אנחנו רוצים חיבור ישראלי עמוק, לא סיסמה ולא טקס, כדאי להתחיל מהדבר הכי יומיומי.

מהתאריך על המסך.

שנה אזרחית טובה.

ושנה עברית שחוזרת להיות שלנו.