שני מסלולי הקשב: מה תשעה באב מלמד אותנו בעידן כלכלת תשומת הלב

מהשתיקה בגירושו של בר קמצא וחורבן הבית, דרך ניתוח כלכלי תוצאתי של קשב אנושי, ועד פתרונות טכנולוגיים לקשב אנושי בעידן של עומסי מידע:

תקציר

בעולם רווי מידע, פרסום ופניות, אנחנו נאלצים להחליט במהירות למי ולמה ראוי להפנות את הקשב ואת תשומת ליבנו. בדרך כלל אנו מעניקים תשומת לב למה שנראה רלוונטי, אמין, מעניין ומועיל. זהו המסלול הטבעי של הקשב, והוא חיוני להגנה על הזמן ועל התודעה שלנו.

אולם המסלול הזה עלול להחמיץ אנשים שאינם יודעים להציג את ערכם, לבקש עזרה או למשוך תשומת לב. כאן נדרשת קומה שנייה: קשב שאינו ניתן רק בתגובה לערך שכבר נראה, אלא גם כדי לאפשר לערך, לקושי או למעלה אנושית להתגלות.

מעשה קמצא ובר קמצא מציג את מחירה האפשרי של חברה הרואה את עלות ההתערבות המיידית, אך אינה רואה את ערכם הסמוי של כבוד, אמון ושלום. תשעה באב משמר את הלקח הזה לאורך הדורות. תרסושל מבקשת לתרגם אותו לכלי מעשי: קשב אנושי מדויק יותר, במינימום משאבי זמן.

הם ראו את הסעודה, אך לא את המערכת

בר קמצא גורש מסעודה מכובדת לעיני חכמים ואנשי מעמד.

בעל הסעודה לא ראה כל ערך בנוכחותו. הוא ראה אדם בלתי רצוי, יריב או מטרד שיש לסלק. הנוכחים לא ראו תועלת מספקת בהתקוממות נגד גירושו המבזה. ייתכן שבעיניהם היה זה סכסוך פרטי, אירוע לא נעים שאינו מצדיק עימות עם המארח.

בר קמצא ניסה למנוע את השפלתו. הוא הציע לשלם על מנתו, לאחר מכן על מחצית הסעודה ולבסוף על הסעודה כולה. המארח סירב, אחז בו והוציא אותו. לפי התלמוד, בר קמצא פירש את שתיקת החכמים כהסכמה להשפלתו, ומכאן החל לפעול נגד החברה שממנה נדחה. (Sefaria)

אבל הנוכחים טעו במשוואה.

הם בחנו את ערכו המיידי של בר קמצא כאורח, ולא את הערך המערכתי של שמירת כבודו כאדם.

הם ראו את מחיר ההתערבות. הם לא ראו את מחיר השתיקה.

הם לא ראו את האמון שנשבר, את תחושת ההפקרה, את הכעס שעלול להפוך לנקמה ואת ההסלמה שעלולה לצמוח מאירוע שנראה מקומי ושולי.

לעיתים חורבן אינו מתחיל כשהבניין עולה באש.

הוא מתחיל כאשר בני אדם מפסיקים לראות את מה שתלוי ביחס שלהם זה אל זה.

המסננת של תשומת הלב

אנחנו חיים בעולם שבו כמעט כולם מבקשים מאיתנו להקשיב.

חברות מסחריות מבקשות שנראה פרסומת. ארגונים מבקשים תרומה. פוליטיקאים מבקשים אמון. יזמים מבקשים השקעה. יוצרים מבקשים צפייה. חברים ובני משפחה מבקשים נוכחות. גם אדם שמנסה לספר לנו שעובר עליו משהו קשה מתחרה, למעשה, על תשומת ליבנו מול כל יתר המסרים הנכנסים אל התודעה שלנו.

כבר בשנת 1971 הצביע הרברט סיימון על הבעיה הבסיסית: שפע מידע יוצר מחסור בתשומת לב, משום שכל מידע דורש זמן ויכולת עיבוד ממי שמקבל אותו. בעולם עשיר במידע, השאלה אינה רק כיצד להשיג עוד מידע, אלא כיצד להקצות את הקשב המוגבל בין אינספור מקורות המבקשים לצרוך אותו. (Íñigo Medina)

לכן אנחנו מסננים.

הסינון אינו בהכרח אכזריות או שטחיות. הוא מנגנון הכרחי. ללא סינון לא נוכל לעבוד, ללמוד, לשמור על קשרים או לקבל החלטות.

אבל לכל מנגנון סינון יש גם מחיר.

כאשר אנחנו מתרגלים להעניק קשב רק למה שמצליח למשוך אותו, אנחנו עלולים לבלבל בין חשיבות לבין יכולת הצגה. בין ערך לבין ביטחון עצמי. בין צורך אמיתי לבין היכולת לעורר דרמה.

מי שיודע לדבר היטב, לספר סיפור, להציג סמכות וליצור סקרנות מקבל יותר תשומת לב.

מי ששקט, מבולבל, מתבייש או אינו יודע להסביר מה עובר עליו עלול להישאר מחוץ לתמונה.

המסלול הראשון של הקשב

אפשר לתאר את המסלול הטבעי באמצעות משוואה רעיונית:

עניין : מחיר = הקשבה

אנחנו מקשיבים כאשר המסר קשור לדבר שמעסיק אותנו. כאשר אנחנו מזהים תועלת אפשרית. כאשר הפונה נראה אמין ומסוגל. כאשר הוא מעורר סקרנות, תקווה, עניין או תחושה שהוא מבין אותנו.

מנגד, אנחנו מתרחקים כאשר המסר דורש מאמץ רב להבנה, כאשר הכוונה אינה ברורה, כאשר אנחנו חוששים מניצול, או כאשר מנסים לכפות עלינו להמשיך להקשיב.

מחקרים על תגובתיות פסיכולוגית מראים שמסרים הנתפסים כמאיימים על חופש הבחירה עלולים לעורר כעס, התנגדות ומוטיבציה להשיב את תחושת העצמאות. לכן לחץ עשוי להשיג עוד כמה שניות של קשב, אך במקביל לפגוע באמון ובשכנוע. (OUP Academic)

המסלול הראשון מלמד אותנו כיצד ראוי לפנות לאדם בצורה נכונה בכדי לקבל תשומת לב:

לכבד את עצמנו, אך לא להניח שאנחנו זכאים לזמנו.

להציג יכולת באמצעות דוגמה או תוצאה, ולא רק באמצעות הצהרה עצמית.

להסביר במהירות מדוע הנושא רלוונטי.

להעניק ערך כבר בתוך הפנייה.

לבקש צעד קטן וברור.

ובעיקר, לאפשר לאדם לסרב בלי להיענש, להילכד או להרגיש אשם.

זהו מסלול הכרחי. הוא מגן עלינו מפני הצפה, בזבוז ומניפולציה.

אבל הוא אינו מספיק.

המסלול השני: הקומה השנייה של הקשב

בעוד המסלול הראשון מעניק קשב רק לאחר שהערך המיידי נראה לעין, המסלול השני מעניק קשב מתוך אחריות אישית וכללית וללא תלות בקבלת ערך מיידית, והוא שם דגש על האמת שמעבר למילים ולמצבים הפשוטים. בין השאר כדי לבדוק אם קיים ערך שעדיין לא הצלחנו לראות, או כזה שיש לשמור או שניתן ליצור.

בקומה השנייה של הקשב ההנחה היסודית היא כי לא כל אדם יודע להציג את עצמו ואת ערכו. לא כל רעיון מגיע לעולם כשהוא מנוסח היטב. לא כל מצוקה יודעת לדבר בשפה ברורה. לעיתים האדם שמולנו אינו חסר ערך, אלא חסר ביטחון, ניסיון, מעמד או יכולת תרגום.

ילד עשוי להיראות חסר עניין משום שאיש עדיין לא מצא את הדרך שבה הוא לומד.

עובד שקט עשוי להיראות חסר יוזמה משום שהוא אינו נלחם על זמן דיבור בישיבה.

יזם מתחיל עשוי להישמע מבולבל משום שהרעיון שלו עדיין נמצא בתהליך היווצרות.

חבר שמצבו מידרדר עשוי לא לבקש דבר, דווקא משום שאין לו כוח להסביר מה הוא צריך.

הקשב מן הקומה השנייה אינו התחייבות להאמין לכל אדם, להשקיע בכל רעיון או למסור את זמננו ללא גבול. הוא יחידת קשב קטנה ומודעת.

עוד שאלה אחת.

עוד ניסיון להבין.

עוד בדיקה לפני ביטול.

עוד מבט מעבר לצורת ההצגה.

מחקר מוחי מוקדם ומשפיע מצא שהדרה חברתית הפעילה אצל משתתפים אזורים הקשורים למצוקה ולמרכיבים מסוימים של עיבוד כאב. אין פירוש הדבר שכאב חברתי וכאב גופני זהים, אך הממצא חיזק את ההבנה שדחייה והשפלה אינן אירועים זניחים עבור המערכת האנושית. (Macquarie University)

גם חשיבותם הרחבה של קשרים חברתיים אינה רק רעיון פילוסופי. סקירה מטא אנליטית של 148 מחקרים מצאה קשר משמעותי בין איכותם והיקפם של קשרים חברתיים לבין סיכויי הישרדות. החוקרים הדגישו כי מדובר בגורם הראוי להתייחסות רצינית במחקר ובבריאות הציבור, אף שהקשרים הסיבתיים המדויקים מורכבים ודורשים זהירות בפרשנות. (PLOS)

קשב אינו טיפול רפואי, ואינו יכול לפתור כל מצוקה. אבל הוא אחד החומרים שמהם בנויים קשר, שייכות ואמון.

ולעיתים, כאשר הוא ניתן בזמן, הוא מאפשר לאדם לומר דבר שלא היה מצליח לומר אחרת.

המסר של תשעה באב

המשנה מרכזת בתשעה באב כמה אסונות לאומיים, ובהם חורבן הבית הראשון, חורבן הבית השני ונפילת ביתר. בכך הופך היום ליותר מציון של אירוע יחיד. הוא נעשה סמל מצטבר של אובדן, פירוק וחורבן לאומי. (Sefaria)

אולם חז״ל אינם מאפשרים לנו לספר את סיפור החורבן רק כסיפור על אויב חיצוני.

במסכת יומא נשאל מדוע חרב הבית השני, אף שבני התקופה עסקו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים. תשובת התלמוד היא ששנאת חינם התקיימה ביניהם. (Sefaria)

זו קביעה מטלטלת.

היא אומרת שחברה יכולה להיות עשירה בלימוד, בטקסים ובמעשים טובים, ובכל זאת להיכשל ביחסים הבסיסיים שבין אדם לאדם.

היא יכולה להחזיק מוסדות מפוארים, אך לאבד את היכולת לעצור השפלה.

היא יכולה להעריך חכמה, אך לא להקשיב לכאב.

היא יכולה לעסוק בגמילות חסדים באופן רשמי, אך לשתוק כאשר האדם הלא נכון זקוק לחסד במקום הלא נכון.

תשעה באב הוא, במובן הזה, מערכת לשימור חכמה חברתית.

פעם בשנה נדרשת החברה לעצור. לא רק לזכור מה איבדה, אלא לשאול אילו דפוסים מאפשרים לאובדן להתרחש.

האם אנחנו רואים רק את ההחלטה המקומית, או גם את התולדה שלה?

האם אנחנו רואים רק את המחיר של ההתערבות, או גם את מחיר האדישות?

האם אנחנו מעניקים קשב רק למי שכבר יודע לגרום לנו להקשיב?

מקמצא לבר קמצא

אפשר להפוך את שמות הדמויות בסיפור למשל מילולי רעיוני:

„קמצא” יהיה הפעולה שנראית יעילה ברגע הראשון: הקימוץ, החיסכון, הרווח המיידי, ההצטמצמות, קיצור הדרך, ההימנעות מעימות, סילוקו המהיר של מה שנתפס כמטרד.

„בר קמצא” (בר=בן בארמית) הוא התולדה שנולדת מאותו קימוץ.

ההחלטה לחסוך כמה דקות משיחה יכולה להוליד ריחוק.

ההחלטה לא להתערב בהשפלה יכולה להוליד אובדן אמון.

ההחלטה להתייחס לעובד רק לפי תפוקתו הנוכחית יכולה להוליד תרבות של פחד והסתרה.

ההחלטה להתעלם מאדם משום שאינו יודע לבקש עזרה יכולה להעמיק את בדידותו.

הטעות אינה בעצם הרצון לחסוך זמן. הזמן אכן מוגבל, ולעיתים חייבים ״להזמין״ את ״קמצא״.

הטעות היא לחשב רק את מחיר ההקשבה, בלי להיערך למחירו של מה שעלול להיוולד מהיעדרה. שזה כביכול הגירוש של ״בר קמצא״.

נדיבות שאינה תמימות

עד כאן דיברנו על מסגרת הטבע. עכשיו אפשר לטפס קומה נוספת.

נתינה, אלטרואיזם, אהבת חינם.

אהבת חינם אינה מחייבת אותנו לאבד את שיקול הדעת. נדיבות אינה הסכמה אוטומטית. רוחב לב אינו היעדר גבולות.

אפשר להקשיב ולא להסכים.

אפשר לכבד ולא להתחייב.

אפשר לנסות להבין אדם בלי למסור לו שליטה על זמננו.

אפשר לתת הזדמנות מוגבלת, ולא הזדמנות אינסופית.

בספר תן וקח מציע הפסיכולוג הארגוני אדם גרנט להבחין בין אנשים הנוטים לקחת, אנשים השומרים על מאזן מדויק של תמורה, ואנשים הנוטים להעניק גם בלי להבטיח רווח מיידי. המסגרת אינה טוענת שכל נותן מצליח. נתינה חסרת גבולות עלולה להביא לשחיקה ולניצול. השאלה היא אם אפשר לשלב נדיבות עם הבחנה, גבולות ושמירה על היכולת להמשיך לפעול. (Adam Grant)

מחקרים ניסויים הראו גם שהתנהגות משתפת עשויה להשפיע על התנהגותם העתידית של אנשים אחרים ולהתפשט לאורך רצף של מפגשים חברתיים. אין להסיק מכך שכל מחווה קטנה משנה חברה שלמה, אך הממצא מדגים שפעולה אנושית אינה בהכרח מסתיימת במערכת היחסים הישירה שבה התרחשה. (arXiv)

לכן נדיבות עשויה להיות לא רק בחירה מוסרית, אלא גם חכמה מערכתית.

מי שבוחן כל מפגש רק לפי הרווח המיידי עשוי לחסוך זמן, אך להפסיד אמון.

מי שמוכן להעניק מעט קשב באופן שקול עשוי לזהות אדם, רעיון או צורך שהמערכת הרגילה הייתה מפספסת.

הבעיה היא לא תמיד מחסור באכפתיות

רובנו איננו רוצים להתעלם מהאנשים החשובים לנו.

אנחנו פשוט עמוסים.

אין לנו זמן לשאול בכל יום כל חבר, בן משפחה, עמית או אדם בקהילה מה שלומו באמת. גם כאשר אנחנו שואלים, התשובה „הכול בסדר” אינה תמיד מאפשרת להבין אם חל שינוי.

הרשתות החברתיות הקיימות מציגות לנו בעיקר את מי שפרסם, מי הגיב, מי הצטלם ומי הצליח לעורר עניין. הן אינן בהכרח מראות מי נחלש בשקט, מי מתמודד עם מגמה מתמשכת, או מי היה רוצה שיראו אותו בלי להפוך את קשייו לתוכן פומבי.

לפעמים הבעיה אינה מחסור באהבה.

הבעיה היא שאין לנו דרך חסכונית ומסודרת לדעת לאן להפנות אותה.

תרסושל: קשב אנושי מתקדם במינימום משאבי זמן

כאן נכנסת לתמונה מערכת תרסושל.

מערכת שנועדה לאפשר לאדם להקדיש זמן קצר לדיווח על מדדים שהוא עצמו בחר, כגון הרגשה, אנרגיה, תפקוד, בדידות, תקווה או כל מדד אישי אחר שחשוב לו לעקוב אחריו.

המידע נשאר בשליטת המשתמש. הוא יכול לשמור אותו לעצמו, לשתף אותו עם אנשים שבחר, או לאפשר למעגלים מוגדרים לראות מגמות מסוימות.

המטרה אינה להפוך כל חבר למטפל, ואינה להחליף שיחה, טיפול מקצועי או קשר אנושי.

המטרה פשוטה יותר: לצמצם את כמות הזמן הנדרשת כדי לדעת היכן קשר אנושי עשוי להיות נחוץ.

במקום להסתמך רק על זיכרון, ניחוש או יכולתו של האדם למשוך תשומת לב, אפשר לראות מגמה. במקום לבדוק את מצבם של אנשים רבים בשיחות ארוכות, אפשר לזהות למי כדאי לפנות היום.

זהו ניסיון לתרגם את הקומה השנייה של הקשב לתשתית מעשית.

לא קשב אינסופי.

לא חדירה לפרטיות.

לא דרישה להיות זמינים לכולם בכל שעה.

אלא מעט מידע, בשליטת האדם, שיכול לעזור להפנות מבט אנושי למקום שבו הוא עשוי להיות משמעותי.

למי שמבקש לבחון כיצד ניתן לקיים קשב אנושי מתקדם גם בתוך חיים עמוסים, מומלץ להכיר את תרסושל: מערכת שנועדה לסייע לאנשים לשתף במצבם, לזהות מגמות ולהעניק תשומת לב אנושית מדויקת יותר, במינימום משאבי זמן.

המסלול הראשון של הקשב שומר עלינו. הוא מסנן רעש, בוחן אמינות ומגן על הזמן.

המסלול השני שומר על החברה. הוא מזכיר לנו שלא כל אדם שמתקשה להיראות הוא אדם שאין בו מה לראות.

ואם תשעה באב מייצג את יום החורבן, לאחר שבני אדם חדלו לראות את ערכם הסמוי של כבוד, שלום ואחריות הדדית, אז מה בעצם מייצג בית המקדש?

נקודה למחשבה.

מקורות נבחרים

Dunn, E. W., Aknin, L. B., & Norton, M. I. (2008). Spending money on others promotes happiness. Science, 319(5870), 1687–1688.

Eisenberger, N. I., Lieberman, M. D., & Williams, K. D. (2003). Does rejection hurt? An fMRI study of social exclusion. Science, 302(5643), 290–292.

Fowler, J. H., & Christakis, N. A. (2010). Cooperative behavior cascades in human social networks. Proceedings of the National Academy of Sciences, 107(12), 5334–5338.

Grant, A. M. (2013). Give and Take: A Revolutionary Approach to Success. Viking.

Holt-Lunstad, J., Smith, T. B., & Layton, J. B. (2010). Social relationships and mortality risk: A meta-analytic review. PLOS Medicine, 7(7), e1000316.

Simon, H. A. (1971). Designing organizations for an information-rich world. In M. Greenberger (Ed.), Computers, Communications, and the Public Interest. Johns Hopkins Press.

תלמוד בבלי, גיטין נה ע״ב עד נו ע״א.

תלמוד בבלי, יומא ט ע״ב.

משנה, תענית ד, ו.