top of page

קטנות האדם

8 בנוב׳
זמן קריאה 9 דקות

יצירתיות רדיקלית: בין כאוטיקה לאבסטרקטיקה

על האדם שאינו מתאים למסגרת, על המחיר שהוא משלם, ועל האפשרות שהחברה אינה יודעת עדיין להעריך את מה שגלום בו.


האדם שאיננו מובן

יש אנשים שהעולם פשוט מדי בשביל המחשבות שלהם, ומסובך מדי בשביל החיים שלהם.

הם מסוגלים להבין מערכות שלמות, לזהות קשרים בלתי צפויים בין רעיונות רחוקים, לשאול שאלות שאחרים כלל לא חשבו לשאול, ולעיתים להציע פתרונות לבעיות שאיש עוד לא הגדיר.

ובכל זאת, אותם אנשים עלולים להתקשות להתעורר בזמן, להתמיד בעבודה, לסיים משימות פשוטות, ללמוד למבחן, לעמוד בהתחייבויות או לנהל שגרת חיים יציבה.

הפער הזה אינו רק מעשי. הוא קיומי.

איך ייתכן שאדם המסוגל לחשוב על עתידה של האנושות מתקשה לתכנן את השבוע הבא שלו? כיצד מי שמבין עקרונות מורכבים מתקשה לעיתים לעקוב אחרי הוראות פשוטות? וכיצד אדם שמרגיש שיש לו כל כך הרבה להעניק עשוי לחוות את עצמו כחסר ערך?

הסביבה מביטה בתוצאות. האדם מביט באפשרויות.

ביניהם נפער תהום.

זהו אחד ממצבי המצוקה האפשריים של האדם היצירתי: התנגשות בין עולם פנימי עשיר, מופשט ובלתי שגרתי, לבין מציאות חיצונית המבקשת סדר, עקביות, הישגים והוכחות.


בין כאוטיקה לאבסטרקטיקה

הכאוטיקה והאבסטרקטיקה הן שתי נטיות שונות, שעשויות להתקיים באותו אדם.

האבסטרקטיקה היא היכולת להתרחק מן הפרטים, להבחין בעקרונות, לראות מבנים רחבים ולזהות דמיון בין מערכות שנראות בלתי קשורות.

הכאוטיקה, בהקשר האנושי, היא חוויית החיים בחוסר הבנה, כמרחב של תנועות רבות, כיוונים מתחלפים, קשב בלתי יציב, רגשות סותרים ואפשרויות המתחרות זו בזו.

האדם האבסטרקטי עשוי למצוא סדר מופלא במקום שבו אחרים רואים כאוס; ובאותה שעה לחוות כאוס דווקא במקומות שבהם אחרים מוצאים סדר.

הוא יכול להבין את המבנה העקרוני של ארגון בינלאומי, אבל להתקשות להבין מדוע עליו למלא עוד טופס.

הוא עשוי לראות אפשרות חדשה לכלכלה, למערכת חינוך או למודל חברתי, אך לא להצליח להשלים את ההכשרה הנדרשת כדי להתקבל למשרה רגילה.

אין בכך סתירה לוגית. יכולת הפשטה, קשב מתמשך, זיכרון עבודה, ויסות רגשי והתמדה הן יכולות שונות.

ולא כל אדם אבסטרקטי הוא כאוטי, ולא כל אדם כאוטי הוא בעל יכולת הפשטה יוצאת דופן.

אולם כאשר שתי התכונות נפגשות, עלול להיווצר אדם שמחשבותיו מקדימות את יכולתו לבצע אותן.

הוא אינו בהכרח חסר כיוון. ייתכן שיש לו יותר כיוונים מכפי שהוא יודע לשאת.


בית המשפט של הנורמליות

החברה האנושית זקוקה לנורמות.

בלי נורמות אין אמון, אין חלוקת עבודה יעילה, אין אחריות הדדית ואין מוסדות מתפקדים.

אולם לנורמליות יש גם חולשה: היא נוטה להפוך את המוכר לרצוי, ואת השונה לחשוד.

אדם שאינו עומד בציפיות החברתיות עלול להיתקל במערכת בלתי פוסקת של שיפוטים.

כאשר אינו מתמיד, הוא עצלן.

כאשר אינו מצליח להסביר את רעיונותיו, הוא מבולבל.

כאשר הוא מדבר על מטרות גדולות, הוא חי בסרט.

כאשר הוא עובר בין תחומים, הוא חסר יציבות.

כאשר הוא מתעקש על עצמאותו, הוא מרדן.

כאשר הוא מתקשה במסגרת, הוא חסר משמעת.

כאשר הוא מבקש עזרה, הוא תלותי.

וכאשר הוא מאמין שיש לו יכולת מיוחדת, הוא עלול להיחשב יהיר או נרקיסיסט.

לעיתים יש אמת מסוימת בביקורת. בני אדם אכן יכולים להתנהג בחוסר אחריות, להפריז בהערכת יכולותיהם ולהתחמק מחובותיהם.

אלא שכאן נדרשת הבחנה מוסרית יסודית:

התנהגות שאינה מועילה אינה בהכרח עדות לאישיות פגומה. וקושי בהסתגלות אינו בהכרח עדות לחוסר יכולת.

החברה רשאית לדרוש אחריות. היא אינה רשאית להסיק מכישלון מקומי מסקנה גורפת על ערכו של האדם.

זוהי קטנות האדם השופט: יכולתו לראות חלק קטן מחיי הזולת, ולדמיין שראה את כולו.


כשההגדרות הופכות לכלוב

המדע, הפסיכולוגיה והרפואה העניקו לאנושות כלים רבי ערך להבנת שונות אנושית, מצוקה נפשית וקשיים קוגניטיביים.

אבחנות מקצועיות עשויות להציל חיים, לאפשר טיפול, להעניק זכויות ולהסביר קשיים שבעבר פורשו ככישלון מוסרי.

אלא שגם כלי מועיל עלול להפוך למזיק כאשר משתמשים בו באופן שגוי.

הסכנה מתחילה ברגע שבו הגדרה הופכת לזהות מוחלטת.

כאשר האדם כבר אינו אדם המתמודד עם קושי בקשב, אלא “הפרעת קשב”.

כאשר אין מתארים התנהגות מסוימת, אלא קובעים שהאדם הוא בעייתי.

כאשר אבחנה, השערה או התרשמות חברתית הופכות לתחזית גורל.

ואז נוצרת מלכודת: האדם נדרש להוכיח שהוא מסוגל להתפתח, אבל כל ניסיון חריג שלו להתפתח מפורש דרך ההגדרה שהודבקה לו.

אין בכך טענה שהקשיים אינם אמיתיים. להפך. יש לכבד אותם מספיק כדי להבין אותם בדיוק, בלי לבלבל בינם לבין מלוא האישיות.

אבחנה טובה אמורה להרחיב את אפשרויות הפעולה של האדם, לא לצמצם את זכותו לחלום.

כך גם ביחס למסגרות. מסגרת עשויה להיות משענת, אך היא עלולה להפוך לכלוב כאשר הצלחה בה נחשבת למדד היחיד להצלחה בחיים.

לא כל אדם נועד ללמוד באותה דרך, לעבוד באותו קצב או להתפתח באותו סדר.


הפצע העמוק: הספק בערך העצמי

הפגיעה הקשה ביותר אינה תמיד הכישלון עצמו.

לעיתים זו ההצטברות.

עוד עבודה שלא החזיקה. עוד לימודים שלא הסתיימו. עוד פרויקט שננטש. עוד הבטחה שלא מומשה. עוד אדם קרוב שמאוכזב.

ועם הזמן מתפתחת בתודעה שאלה:

אולי הם צודקים?

אולי אני באמת עצלן, מבולבל, חסר תועלת? אולי כל הרעיונות הגדולים אינם אלא דרך להסתיר את העובדה שאינני מצליח בחיים הרגילים?

זהו רגע מסוכן מבחינה אנושית, משום שהאדם עלול להתחיל למדוד את עצם זכותו לכבוד ולאהבה לפי הישגיו.

אולם ערך אנושי אינו שקול לתפוקה כלכלית, לעקביות תעסוקתית, לתארים אקדמיים או למעמד חברתי.

כישלון הוא מידע על משהו שלא הצליח. הוא אינו פסק דין על האדם כולו.

גם הפוטנציאל אינו ערובה להצלחה. אפשר להיות מוכשר מאוד ולהיכשל. אפשר להיות בעל רעיונות מקוריים שלא יבשילו לעולם.

לכן האמונה הפנימית הנדרשת כאן עמוקה יותר מהאמירה “יום אחד אהיה מצליח”.

זוהי היכולת לומר:

גם אם לא אצליח כפי שדמיינתי, חיי אינם טעות. וגם אם נכשלתי עד היום, אינני יודע עדיין מה אוכל להיות מחר.

קבלת אי־ההתאמה כעובדה רדיקלית סבירה

לא כל אי־התאמה היא תקלה המחייבת תיקון.

לפעמים האדם באמת אינו מתאים למסגרת מסוימת.

לא משום שהמסגרת רעה, ולא משום שהוא טוב ממנה. אלא משום שההתאמה אינה קיימת.

זוהי עובדה רדיקלית במובן שהיא מערערת הנחה חברתית עמוקה: שאדם תקין אמור למצוא את מקומו בכל מערכת נורמטיבית אם רק יתאמץ מספיק.

וזוהי עובדה סבירה משום שבני האדם שונים זה מזה.

קבלת העצמי אינה ויתור על התפתחות. היא תנאי להתפתחות שאינה מבוססת על שנאה עצמית.

האדם יכול להכיר במגבלותיו, להסתייע בטיפול מקצועי כאשר הוא זקוק לו, לבנות הרגלים, להיעזר בכלים חיצוניים ולשאת באחריות למעשיו — בלי לקבל את ההנחה שהוא חייב להפוך למישהו אחר.

במקום לשאול רק “איך אהיה נורמלי?”, אפשר לשאול “באילו תנאים אוכל להיות מועיל, בריא, יציב ומסופק?”

הצפי החיובי אינו הבטחה לגדולה.

הוא הכרה בכך שאדם הנמצא בסביבה מתאימה, המקבל תמיכה ומפתח את כישוריו בהדרגה, עשוי להגיע להישגים שלא היו נראים אפשריים מתוך תנאי חייו הקודמים.

האדם אינו חייב להוכיח שהוא יוצא דופן כדי להצדיק את קיומו. אבל ראוי לאפשר לו לגלות אם יש בו דבר יוצא דופן.


הסבלנות כמשאב התפתחותי

לגדילה האנושית אין לוח זמנים אחיד.

יש אנשים שמבשילים מוקדם, ויש שמבשילים מאוחר. יש שהתפתחותם לינארית ומדורגת, ויש שהתקדמותם מתרחשת בקפיצות, נסיגות והתחלות מחודשות.

האדם בעל החשיבה האבסטרקטית עשוי להזדקק לזמן מיוחד כדי להפוך רעיון עמום לתפיסה ברורה, תפיסה ברורה לתוכנית, ותוכנית למעשה.

אולם כאן טמונה גם אחריותו.

עליו ללמוד להבחין בין יצירתיות לבין פיזור, בין עצמאות לבין הימנעות ממחויבות, ובין חזון לבין משאלת לב.

עליו להסכים לפעמים להקטין את החלום כדי לאפשר את הצעד הראשון.

לא כל מחשבה מחייבת פרויקט.

לא כל פרויקט מחייב ארגון.

לא כל אפשרות מחייבת החלטה.

והעובדה שהוא מסוגל לדמיין את התוצאה הסופית אינה פוטרת אותו מבניית הדרך אליה.

הסבלנות הנדרשת ממנו אינה המתנה פסיבית ליום שבו העולם יכיר בגאונותו. היא נכונות לצמוח מתוך מציאות מוגבלת, לחפש משוב אמיתי, לתקן טעויות ולהתמיד גם כאשר התהליך אינו מרגש.

הוא נדרש להאמין בפוטנציאל שלו, אך לא להתאהב בכל רעיון שהוא מייצר.

אמונה עצמית בריאה מעניקה לאדם את האומץ לנסות. ענווה מעניקה לו את היכולת ללמוד ממה שלא הצליח.


החברה: בין דיכוי הפוטנציאל לטיפוחו

לחברה יש אינטרס ממשי שלא לאבד אנשים בעלי יכולות בלתי שגרתיות.

היסטוריית החדשנות מלמדת שלא כל תרומה חשובה התחילה במסלול מקצועי מסודר. אולם אין להסיק מכך שכל מי שמתקשה במסגרות הוא חדשן נסתר.

האתגר החברתי הוא ללמוד לזהות יכולת בלי לרומם באופן עיוור, ולזהות קושי בלי להשפיל.

חברה מתוקנת אינה חייבת לפטור אדם מאחריות. היא יכולה להציע לו דרכים שונות לשאת בה.

אפשר להעריך אדם לפי איכות עבודתו ולא רק לפי תעודותיו. לאפשר תקופות ניסיון, מסלולי הכשרה גמישים וחלוקת עבודה המתאימה לחוזקותיו. להעניק תמיכה בלמידה, בניהול משימות ובהתארגנות, בלי להפוך כל צורך בעזרה לסימן של נחיתות.

מעל הכול, נדרשת תרבות אנושית שיש בה אמפתיה, סבלנות, חיוביות, אהדה, סולידריות ואמונה באפשרות ההתפתחות.

לעיתים נדרשים גם משאבים: זמן חונכות, מקום להתנסות, תמיכה כלכלית מוגבלת, גישה לכלים מקצועיים או הזדמנות לעבוד עם צוות משלים.

אין חובה להשקיע בכל רעיון. יש חובה מוסרית להיזהר מלשלול אדם רק מפני שדרכו אינה מוכרת.

השקעה ראויה תשלב חמלה עם בחינה עניינית, ומרחב לטעויות עם גבולות ברורים.

כי המשאב הנדיר ביותר שאדם עשוי לקבל מסביבתו אינו תמיד כסף או הכשרה.

לעיתים זו ההזדמנות להתפתח בלי שיזכירו לו בכל שלב את כל הפעמים שבהן נכשל.


האדם האבסטרקטי אינו צריך קהל מעריצים. הוא צריך מערכת משלימה

כאן מתגלה אפשרות חברתית מעניינת.

אדם בעל ראייה רחבה אינו חייב להיות מנהל טוב. אדם שמזהה חזון אינו בהכרח יודע לתרגמו לתוכנית עבודה. ואדם שמסוגל להמציא מערכת אינו בהכרח האדם המתאים להפעילה.

במקום לנסות להפוך אדם אחד למוסד שלם, אפשר לבנות סביבו הנהגה מבוזרת.

בסביבתו רצוי שיימצא האדם המעשי, היודע להפוך רעיונות למשימות, לתקציבים, ללוחות זמנים ולתוצאות.

לצידו נחוץ האדם הביקורתי, שאינו מתרשם מיופיים של רעיונות ודורש ראיות, בדיקות והפרכה. לא כדי לכבות את החזון, אלא כדי להגן עליו מפני טעויות.

נחוץ גם האדם היציב, בעל הסבלנות, העקביות והאחריות, המסוגל לשמר את מה שנבנה גם כאשר בעל החזון פונה למחשבה חדשה.

חשוב שיהיה שם האדם האמפתי, הרואה את הציבור המושפע מפיתוח הרעיונות, מסוגל לזהות מצוקה ומזכיר לחברי הקבוצה שהצלחה אינה מצדיקה השפלה ושחיקה.

לצידם נדרש האדם החברתי, היודע לתווך בין השפה המופשטת לבין בני אדם, מוסדות וקהילות, לבנות אמון ולהפוך רעיון רחוק למשהו שאחרים יכולים להבין ולהצטרף אליו.

ולבסוף נדרשים אנשי ידע וניסיון עצמאיים, שמביאים מומחיות אמיתית ומסוגלים לומר גם “לא”. לא כל ביקורת היא מתקפה, ולא כל הסכמה היא תמיכה.

זו איננה חצר מלכות שסובבת סביב אדם יוצא דופן.

זו מערכת אנושית שבה לכל משתתף יש סמכות, תרומה ואחריות, ובעל החזון עצמו נתון לביקורת ולמגבלות ממש כמו האחרים.

ההנהגה המבוזרת אינה מוותרת על מנהיגות. היא מוותרת על האשליה שאדם אחד חייב להחזיק בכל יכולותיה.

הכישרון הגדול של אדם אחד עשוי להתממש דווקא כאשר הוא מפסיק לנסות להיות מוכשר בכל דבר, וכשהסביבה מפסיקה לצפות ממנו לעשות הכל באופן מושלם בכוחות עצמו.


ההזדמנות הנדירה: ראייה מערכתית ללא אנוכיות

יש מנהיגים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים שמצליחים לגייס אנשים סביב חזון גדול, להקרין ביטחון ולזהות הזדמנויות להשפעה ולשליטה.

אך אין לבלבל נרקיסיזם עם ראייה מערכתית. נרקיסיזם אינו מעניק מעצמו חוכמה, ואפילו עלול לעוות את הבנת המציאות כאשר כל דבר נבחן דרך חשיבותו של העצמי.

השאלה המעניינת באמת היא אחרת:

האם אפשר לטפח באדם יכולת לראות את המערכת כולה, בלי שיראה את עצמו כמרכזה?

אדם שמבין מערכות רחבות, אך אינו זקוק שכל ההישגים יירשמו על שמו.

אדם שמסוגל לחשוב במונחים של דורות, מדינות, משאבים ומוסדות, אך יודע להקשיב גם לאדם הבודד הניצב מולו.

אדם שמכיר בערך רעיונותיו, אבל אינו רואה את עצמו כבעל ערך גבוה יותר מבני אדם אחרים.

אדם שמבקש להשפיע, אך מסוגל למסור סמכות, לחלוק בעלות, להודות בטעות ולהעמיד את טובת המערכת לפני כבודו.

זוהי ההזדמנות: לאחד ראייה מערכתית רחבה עם ענווה מוסרית.

ואולי דווקא האדם שחווה כישלונות, ספק עצמי, חוסר התאמה ותלות בעזרת אחרים יכול, כאשר הוא צומח מתוך חוויותיו ולא מתבצר בהן, לפתח רגישות מיוחדת לכוחו ולמגבלותיו.

הסבל אינו מבטיח חוכמה, והכישלון אינו מבטיח ענווה.

אבל שניהם יכולים להפוך לחומר גלם להתפתחות אנושית עמוקה.

היעד אינו אדם גדול השולט באנשים קטנים.

היעד הוא בני אדם המכירים בקטנותם, ומצליחים יחד לבנות דבר הגדול מסכום יכולותיהם.


קטנות האדם

מדוע נקרא המניפסט הזה “קטנות האדם”?

לא מפני שהאדם חסר חשיבות.

אלא מפני שהאדם קטן מכדי להבין אדם אחר במלואו.

הורה אינו יודע את כל מה שמתחולל בנפשו של ילדו.

מורה אינו יודע את כל מה שיכול תלמידו ללמוד.

מעסיק אינו יודע את כל מה שעובדו יכול ליצור.

רופא אינו יודע מראש את כל מסלול התפתחותו של מטופל.

וגם האדם עצמו אינו יודע את גבולות האפשרויות הגלומות בו.

כולנו פועלים מתוך ידע חלקי. כולנו נוטים לפרש את הבלתי מוכר באמצעות המוכר לנו. כולנו עלולים לטעות כשאנחנו הופכים התרשמות זמנית לאמת מוחלטת.

ההכרה בקטנותנו אינה צריכה להחליש את אחריותנו. היא צריכה להעמיק את ענוותנו.

היא מחייבת אותנו להיזהר בשיפוט, להרחיב את דרכי החינוך וההשתלבות, לאפשר ניסוי וטעייה, ולראות באדם יצור מתפתח ולא מוצר מוגמר.

היא מחייבת גם את האדם החריג לגלות סבלנות כלפי החברה. לא כל מי שאינו מבין אותו מבקש לפגוע בו. לעיתים ההבנה דורשת תיווך, זמן והוכחות.

ומעל הכול, היא מזמינה אותנו להחליף שאלה אחת באחרת.

במקום לשאול: “מדוע האדם הזה אינו מתאים לעולם?”

נשאל: “מה עדיין איננו מבינים על האדם הזה, ועל התנאים שבהם יוכל לתרום?”

זוהי אינה קריאה להאדרת החריגות. זוהי קריאה לכבוד האדם.

איננו יודעים מי יהיה בעל התרומה הגדולה ביותר.

איננו יודעים אילו רעיונות יבשילו.

איננו יודעים מי יפתיע אותנו, מי ימצא את מקומו באיחור ומי יגלה שהמקום הנכון שלו שונה מאוד מזה שדמיין.

והאמת היא שגם איננו צריכים לדעת מראש.

אנו נדרשים ליצור חברה שבה אדם אינו צריך להצליח בגדול כדי להיות ראוי ליחס טוב, ויכול לקבל הזדמנות הוגנת להתפתח גם לאחר שנכשל.

כי קטנות האדם אינה בכך שהוא חושב בקטן. קטנות האדם היא ביומרה לדעת מראש עד היכן יכול אדם אחר לגדול.


דברי חכמים לחתימה


“אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ.”

— רבי, משנה, אבות ד’, כ’

“וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.”

— יהושע בן פרחיה, משנה, אבות א’, ו’

“אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם.”

— בן עזאי, משנה, אבות ד’, ג’

“חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.”

— משלי כ”ב, ו’

“לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.”

— רבי טרפון, משנה, אבות ב’, ט”ז


לסיכום:

אדם אינו צריך להיות מובן לחלוטין כדי להיות אהוב, אינו צריך להיות מוצלח כדי להיות מכובד, ואינו צריך להיות מושלם כדי להיות בעל ערך.

אולי הגדלות האנושית הראשונה היא ההכרה בכך שכולנו קטנים מכדי לשפוט את מלוא גדולתו האפשרית של הזולת.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
האם ויתור על הוצאות מעיד על בגרות?

על חסכנות, אחריות, הזנחה עצמית והפוליטיקה של המדדים דמיינו שני אנשים בעלי הכנסה זהה. האחד נוסע ברכב ישן, דוחה טיפולי שיניים, נמנע מרכישת בגדים, מצמצם ככל האפשר את הוצאותיו ומתגאה בכך שאינו זקוק כמעט ל

 
 
 
הַחָכְמָה שֶׁבְּהֶעְדֵּר חָכְמוֹת: פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ | מִן הַתֵּיבָה וְהַמִּגְדָּל אֶל חֵירוּת הָאֱמוּנָה

אֲנַחְנוּ רְגִילִים לוֹמַר שֶׁיֶּדַע הוּא כּוֹחַ. אֲבָל מַה מֵנִיעַ אֶת הַמֵּרוֹץ אַחַר הַכֹּחַ הַזֶּה: סַקְרָנוּת וְאַהֲבַת הַחָכְמָה, אוֹ פַּחַד מִתְּלוּת, מִנִּצּוּל וּמֵחֹסֶר אוֹנִים? הַאִם נוּכַל

 
 
 
נדיבות חכמה: למה האנשים שנותנים לאחרים עשויים לבנות לעצמם יותר הזדמנויות, קשרים, ועושר

נניח שנכנסים לחדר מאה אנשי עסקים. חלקם חושבים מיד: מי כאן יכול לעזור לי? אחרים חושבים: עם מי כדאי לי לעשות עסקה הוגנת? וקבוצה שלישית שואלת שאלה אחרת לגמרי: למי כאן אני יכול לעזור? האינטואיציה הכלכלית

 
 
 

תגובות


bottom of page