אֲנַחְנוּ רְגִילִים לוֹמַר שֶׁיֶּדַע הוּא כּוֹחַ. אֲבָל מַה מֵנִיעַ אֶת הַמֵּרוֹץ אַחַר הַכֹּחַ הַזֶּה: סַקְרָנוּת וְאַהֲבַת הַחָכְמָה, אוֹ פַּחַד מִתְּלוּת, מִנִּצּוּל וּמֵחֹסֶר אוֹנִים? הַאִם נוּכַל לִחְיוֹת בְּבִטָּחוֹן וּבְשִׂמְחָה גַּם בְּלִי לְהָבִין הַכֹּל, לְהִצְטַיֵּן בַּכֹּל וּלְהַחֲזִיק תָּמִיד בַּהֶגֶה? בַּמַּעֲבָר מִפָּרָשַׁת נֹחַ לְפָרָשַׁת לֶךְ לְךָ נִפְרָשׂוֹת שָׁלוֹשׁ דְּרָכִים לִפְגֹּשׁ אֶת אִי־הַוַּדָּאוּת: הַמַּחֲסֶה שֶׁל נֹחַ, הַשְּׁלִיטָה שֶׁמְּבַקְּשִׁי

מאת בנימין זאב ברנדשטטר | טור דעה הקדמה: על הקופסה יש אזהרה. על המדיניות אין על קופסת הסיגריות המדינה מזהירה אותנו מפני מוות. באותה עסקה היא גם גובה מס. הסתירה הזאת מוכרת עד כדי כך שכבר הפסקנו להתעכב עליה: מוצר ממכר ומזיק נמכר כחוק, ההכנסה ממנו נרשמת מיד, והמחיר האנושי מתפזר לאורך שנים בין בתי חולים, מקומות עבודה ומשפחות. כשמגיעה המחלה, קל להצביע על האדם שהדליק את הסיגריה. קשה יותר להצביע על כל ההחלטות הציבוריות שהשאירו אותו בתוך המעגל. הוא ידע, אומרים לנו. הזהירו אותו. הוא ב

הבעיה הישראלית הקלאסית: אנחנו אלופי גיוס ברגעי חירום – אבל חלשים במבנים של המשך. ברגע שהכותרות יורדות, גם הידיים שמחזיקות מתעייפות. ואז האדם