למה הפתרון האמיתי למגיפת הפוסט טראומה בישראל חייב לבוא מבפנים
- binyxisrael
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: לפני יומיים
ומדוע זה דורש גישה חברתית חדשה – לא עוד פרויקט, אלא שינוי כיוון
בישראל של השנים האחרונות, פוסט טראומה כבר איננה מילה של יחידים. היא נעשתה שפה של רחובות, של משפחות, של קבוצות, של שתיקות. לא תמיד רואים אותה מבחוץ, אבל היא נוכחת בפנים: בדריכות הקבועה, בקושי להירגע, בהתפרצויות קטנות, בעייפות שאין לה שם.
הכתבה הזו לא באה “להסביר מה זה” ולא לחלק עצות מהירות. היא באה להציע כיוון אחר: להבין שהשאלה איננה רק איך מטפלים באדם שנפגע, אלא איך בונים סביבו מציאות שמאפשרת החלמה אמיתית. לא עוד פתרון שמונח על כתפי היחיד, אלא גישה חברתית חדשה, שקטה, מתמשכת, שמחזירה לאט־לאט את הביטחון הבסיסי של קשר אנושי.
בכל פעם שנפתחת מהדורת חדשות בישראל, קשה להתעלם מהשורה שחוזרת שוב ושוב בין הכותרות: עלייה חדה בעומס הנפשי ובפוסט טראומה. לפי דיווח עדכני, בקרב חיילים שטופלו כפצועי מלחמה, רובם מתמודדים גם עם תגובות פוסט־טראומטיות, ובמערכת כבר מדברים על קפיצה משמעותית במספר המקרים מאז 2023 והמשך עלייה בעומס הכבד על שירותי בריאות הנפש.
אבל כשמנסים לשים “מספר” על התופעה בכלל החברה – מגלים את הבעיה: המספרים משתנים לפי איך מודדים, ומה סופרים: מאובחנים רשמית? אנשים עם תסמינים? מוכרים במוסדות? ועדיין, גם ההערכות הזהירות נשמעות כמו כותרת בפני עצמה: בתקשורת הכלכלית כבר צוטטו הערכות שלפיהן מדובר במאות אלפים של מתמודדים בישראל. במקביל, דו”ח ממשלתי מדגיש שבספרות המחקרית נהוגה הערכה שבערך כ־10% מהנחשפים לאירועים טראומטיים יפתחו פוסט־טראומה – נתון שמסביר למה, במדינה שחווה רצף מתמשך של זעזועים, היקף התופעה עלול להיות עצום.
מכאן מתחילה השאלה האמיתית: אם היקף הפגיעה כבר דומה ל“מגיפה”, האם עדיין אפשר להסתמך רק על עוד תקנים ועוד חדרי טיפול – או שהפתרון חייב להגיע מתוך החברה עצמה, דרך שינוי עמוק באופן שבו אנחנו מחזיקים זה את זה ביום־יום
בישראל לא חסרים מומחים. יש כאן פסיכולוגים מעולים, פסיכיאטרים מסורים, מערך שיקום, עמותות, קליניקות, מוקדים, אפליקציות, קווי חירום, ותכניות שמגיעות עם כוונות טובות. ועדיין, משהו לא נסגר. כי אם זו באמת “מגיפה” – לא במובן הרפואי, אלא במובן החברתי – אז טיפול פרטני בלבד לא יכול להיות הפתרון המרכזי. הוא הכרחי, אבל הוא לא מספיק.
הסיבה פשוטה וכואבת: פוסט טראומה היא לא רק “פצע של יחיד”. היא לעיתים פצע של קהילה, פצע של שפה, פצע של אמון. והיא גדלה בתוך חלל – חלל של ניתוק, של בדידות, ושל תחושה שאדם נדרש להחזיק הכל לבד.
הבעיה האמיתית אינה רק הסימפטומים, אלא הבדידות סביבם
כשאדם חווה אירוע מטלטל, הגוף והנפש עושים את מה שהם יודעים לעשות: מגנים. לפעמים דרך דריכות, לפעמים דרך ניתוק, לפעמים דרך כעס, לפעמים דרך קיפאון. אבל מה שמכריע את הכיוון לאורך זמן הוא לא רק מה קרה לאדם, אלא מה קרה לו אחר כך מבחינה חברתית:
האם הייתה סביבו קהילה שיכולה להחזיק אותו בלי להיבהל ממנו
האם הייתה לו שפה להסביר את עצמו בלי להתנצל
האם היה לו מרחב שבו הוא יכול להיות “לא מתפקד” בלי להיענש
האם היה מי שזוכר אותו גם כשאין לו כוח להסביר שוב ושוב
וכאן נוצרת הבעיה הישראלית הקלאסית: אנחנו אלופי גיוס ברגעי חירום – אבל חלשים במבנים של המשך. ברגע שהכותרות יורדות, גם הידיים שמחזיקות מתעייפות. ואז האדם נשאר לבד עם מערכת עצבים שחיה כאילו הסכנה עוד כאן.
מדינה לא יכולה “לטפל” במגיפה חברתית בלי מנגנון חברתי
המדינה יכולה לממן טיפולים, להכשיר מטפלים, להגדיל תקנים. זה חשוב. אבל אם התהליך נשאר רק בתוך חדר הטיפול, אנחנו בעצם אומרים לנפגע: “תפתור את זה בתוך עצמך”. וזה לא הוגן. כי הטראומה לא נולדת רק בפנים, היא נצרבת ביחסים עם העולם.
כדי שאדם יוכל להירפא, הוא צריך יותר מתובנות. הוא צריך חוויית ביטחון רציפה בתוך קשר. והוא צריך אותה לא פעם אחת בשבוע, אלא באופן שקט, יומיומי, לא דרמטי. משהו שמחזיר את החיים למסילה בלי להכריח אותו “להיות חזק”.
אז מה כן? גישה חברתית חדשה – “מבפנים החוצה”
במקום לשאול רק “איך מטפלים בנפגע?”, צריך לשאול גם:
איך בונים סביבו מערכת חברתית שמונעת החמרה ומאפשרת התאוששות?
זה לא נשמע מהפכני, אבל זה בדיוק העניין: הפתרון לא יהיה עוד “מהפכה גדולה” עם סיסמאות. הוא יהיה שינוי תשתית. משהו שמאפשר לאנשים להישאר בני אדם גם בתוך משבר. משהו שמבין שבריאות נפשית היא לא רק שירות רפואי, אלא אקלים חברתי.
בגישה כזו, הדגש עובר מ”לטפל באדם” אל “לסדר את התנאים שבהם האדם חי”:
לזהות מוקדם ירידה תפקודית בלי לבייש
ליצור מסלולי תמיכה שמכבדים פרטיות ולא הופכים את האדם ל”מקרה”
להפוך קשר אנושי למשהו מתוכנן, עדין, קבוע – ולא מקרי
להפסיק להעמיס על המשפחה לבדה את כל האחריות, ולחבר מעגלים נוספים
למה “מבפנים”? כי שום פתרון מיובא לא יפתור את הישראליות
ישראל היא מקום עם תערובת נדירה: צבא, אידיאולוגיה, משפחתיות, חוצפה, רגישות, ומתח תמידי בין שבטים. מודלים שמגיעים מבחוץ יכולים לעזור – אבל הם לא “מכירים” את הסדקים המקומיים: הבושה, הפחד להיראות חלש, התחרות על מי סובל יותר, המתח בין “גיבורים” ל”מתפרקים”, והיכולת המופלאה שלנו להמשיך לעבוד גם כשאנחנו שבורים.
ולכן הפתרון חייב לצמוח מבפנים: מתוך התרבות עצמה. מתוך ההבנה המקומית של מה גורם לנו להיסגר ומה גורם לנו להיפתח. מתוך יצירת נורמות חדשות, לא רק שירותים.
הרמז: הפתרון לא ייראה כמו “עוד טיפול”
הוא ייראה כמו משהו אחר לגמרי:
לא עוד קליניקה, לא עוד טופס, לא עוד קמפיין שמבקש מאנשים “לדבר”.
אלא דרך חברתית שמאפשרת לדבר בלי להכריח, שמאפשרת להיתמך בלי להיחשף, שמאפשרת מעקב בלי חדירה, ושמאפשרת רציפות בלי דרמה.
הוא יהיה בנוי כך שהאדם לא יצטרך כל פעם “להתחיל מחדש” עם הסיפור שלו.
והוא ירגיש פחות כמו מערכת שמטפלת בו, ויותר כמו חיים שמחזיקים אותו.
אני לא אפרט כאן בדיוק למה אני מתכוון. רק אגיד שזה מסוג הרעיונות שכשהם עובדים – הם נראים בדיעבד “ברור מאליו”, אבל לפני כן הם נראים לאנשים כמו משהו קטן מדי בשביל להיות הפתרון.
מילים לסיום
אם פוסט טראומה בישראל הפכה לתופעה רחבה, כמעט “אקלים” ולא רק אבחנה, אז הפתרון לא יכול להישען רק על עוד טיפול ועוד תקן. טיפול הוא מציל חיים, אבל הוא לא יכול לבדו להחליף מציאות. בסוף, השאלה הגדולה היא לא רק “איך מחזירים אדם לתפקוד”, אלא איך מחזירים חברה ליכולת להכיל, להרגיע, לייצר רציפות, ולהפסיק להשאיר את ההתמודדות בחדרים סגורים.
נקודות לחשיבה
האם אנחנו מודדים רק “כמה מטופלים יש”, או גם “כמה אנשים נשארים לבד עם זה”
האם חוסן הוא בעיקר עניין של אופי, או בעיקר עניין של סביבה וקשרים
האם אנחנו יודעים לבנות שגרה שמרפאה, או רק להתגייס ברגעי חירום
האם יש בישראל מרחבים שבהם מותר להיות חלש בלי לשלם מחיר חברתי
האם אפשר לייצר תמיכה בלי לפגוע בפרטיות, ובלי להפוך אדם ל”תיק”
האם אנחנו משקיעים מספיק ביצירת רציפות אנושית יומיומית, לא רק בשיאי משבר
ומה יקרה אם “הפתרון” לא ייראה כמו עוד שירות – אלא כמו שינוי שקט בדרך שבה אנשים מחוברים זה לזה
ובין כל השאלות האלה, כדאי להשאיר אחת פתוחה במיוחד:
אולי במקום לשאול כמה אנשים נשברו – הגיע הזמן לשאול איזה מבנה חברתי היה יכול להחזיק אותם לפני השבר, ובזמן השבר, ואחרי השבר
כתבות נוספות בביניקס:
תגובות