איפה עובר הגבול בין איסור אפליה, לבין הזכות הטבעית של אדם או קבוצה לדאוג לאינטרסים הפרטיים – ומה הקשר לזה שאדמות קק״ל כמעט נעלמו מהשיח הציבורי?

v1.1

איפה עובר הגבול בין איסור אפליה, לבין הזכות הטבעית של אדם או קבוצה לדאוג לאינטרסים הפרטיים – ומה הקשר לזה שאדמות קק״ל כמעט נעלמו מהשיח הציבורי?

במדינת ישראל, מה אסור ומה מותר?

מאז שנת 2000 בישראל יש חוק מפורש: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. החוק אומר בפשטות: ברגע שפתחת עסק או נותן שירות לציבור – אסור לך להפלות לקוח בגלל גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה פוליטית, מעמד אישי, וכו׳

הרעיון פשוט: ברגע שאדם יוצא למרחב הציבורי ומוכר בו מוצר או שירות – הוא לא רק אדם פרטי, הוא חלק מתשתית החיים המשותפת. שם נכנסים לתוקף שוויון, כבוד האדם, והאיסור להעמיד שערים בלתי־נראים בפני קבוצות שלמות.

יחד עם זאת, החוק עצמו מכיר בחריגים ולגיטימיות של מסגרות ייעודיות – למשל עמותה שמקדמת אוכלוסייה מסוימת, או הפרדה שמאפשרת השתתפות חריגים (כמו מסגרת לנשים שמעוניינות בהפרדה בתחומים מסוימים).

במילים אחרות: המדינה אומרת – לא כל הבחנה היא “אפליה אסורה”, אבל יש קווים אדומים ברורים מסוימים שמחייבים

הזכות לדאוג לקבוצה שלך – איפה זה כן טבעי ולגיטימי?

במישור המוסרי–האינטואיטיבי, לרובנו ברור שיש זכות בסיסית להתאגד סביב אינטרס משותף כגון:

• עמותה לסטודנטים אתיופים,

• מוסד צדקה קהילתי,

• מרכז תרבות ערבי,

• או קהילה מגובשת שפותחת בית קפה בטוח לחבריה.

דוגמאות אלו מבחינות ויוצרות העדפה – אבל לא בהכרח מפלות באופן פסול.

החברה הדמוקרטית מכירה בזכות של קבוצות ליצור לעצמן מרחב מוגן, אפילו תוך העדפה עצמית (“העדפה מתקנת”).

לסיכום: זכותה של קבוצה לדאוג לאינטרסיה האישיים, כל עוד אין בכל פגיעה ישירה באחרים.

הבעיה מתחילה כשאותו היגיון של “קבוצה שדואגת לעצמה” נפרש על:

1. משאבים לאומיים – קרקע של המדינה, תשתיות, רישיונות.

2. גופים שיש להם כוח מונופוליסטי – כשאין לאדם חלופה אמיתית.

3. גופים פרטיים שקיבלו מהמדינה סמכויות שלטוניות – כלומר הם “פרטיים על הנייר”, אבל בפועל שולטים במשאבים ציבוריים.

במקרים כאלו הנושא הופך להיות יותר מורכב, בגלל ההיבט המונופוליסטי של העניין

וכאן אנחנו מגיעים לאדמות קק״ל.

קק״ל: גוף פרטי? לאומי? של מי הקרקע הזאת בכלל?

קק״ל (קרן קימת לישראל – Jewish National Fund) הוקמה בראשית המאה ה־20 כדי לרכוש קרקעות עבור העם היהודי בארץ ישראל. זה היה רעיון פשוט ומרגש: יהודים ברחבי העולם שמים כסף בקופסת הפח הכחולה, וקק״ל קונה בשמם אדמות להתיישבות ותעסוקה יהודית, וכן לשם הכשרת קרקעות ליישוב על ידי פעולות של יבוש ביצות, ייעור וחקלאות.

העיקרון ההצהרתי היה:

• הקרקע לא תמכר – רק מוחכרת לתקופות ארוכות;

• היא “של העם היהודי” בלבד – לא של מדינת ישראל, לא של אזרחיה כולם, אלא של העם היהודי באשר הוא.

אחרי קום המדינה הקרן עברה תהליכים שונים שהובילו למצב מורכב, הבעלות על האדמות הישראליות הועבר לרישום בישראל במקום באנגליה, וחלק מהקרקעות שסופחו למדינת ישראל הועברו לקק״ל, ובוצע הסכם שיתוך פעולה במסגרתו אוחדו תחת ניהול הגוף הממשלתי ״מנהל מקרקעי ישראל״ (היום רמ״י).

אמנם קק״ל נותרה בעלת כ־13% משטח המדינה, אך הניהול בפועל נעשה דרך רשות ממשלתית.

וכאן נולד הבלבול – והבעיות הרציניות.

אם עד עכשיו קק״ל יכלה להמשיך ולפעול למען המטרה שלשמה נוסדה, כגוף עצמאי וחסר משמעות מדינית. הרי שכעת המצב הפך להיות מורכב, לכל הפחות מבחינה פוליטית:

בג״ץ קעדאן: כשהמדינה לא יכולה להסתתר מאחורי גוף “פרטי”

בפרשת קעדאן (בג״ץ 6698/95) פנה זוג ערבי שביקש לקנות מגרש ביישוב קציר. הקרקע שווקה דרך הסוכנות היהודית, על אדמות קק״ל שבניהול ממ״י, ועל פי התקנון כאמור – החברות ביישוב מיועדת ליהודים בלבד.

בית המשפט העליון קבע עיקרון קריטי תקדימי:

המדינה אינה רשאית להקצות קרקע שבניהולה לגוף שפועל על בסיס אפליה בין יהודים לערבים, ואז לומר “זה לא אנחנו – זה הם”.

כלומר: גם אם קק״ל או הסוכנות הן עמותות “פרטיות” – ברגע שהן שותפות בניהול קרקע לאומית, הן כפופות לעקרון השוויון של המשפט הציבורי.

בעקבות עתירות ועמדת היועץ המשפטי, נחתם ב־2009 הסכם רוטציה בין רשות מקרקעי ישראל לבין קק״ל: קק״ל מעבירה למדינה חלק מהקרקעות באזורי ביקוש במרכז, ומקבלת בתמורה שטחים בנגב ובגליל – כשהאחריות הפורמלית לשמירה על עקרון השוויון בהקצאה נותרת אצל הרשות הממשלתית.

מבחינה משפטית זו הייתה “פשרה”:

המדינה שומרת על שוויון בהקצאה באזורים מעורבים, וקק״ל ממשיכה, לפחות ברמת ההצהרה, לקדם “התיישבות יהודית” בפריפריה.

אבל מוסרית וציבורית – זה השאיר הרבה סימני שאלה פתוחים.

5. אז לאן

כן

נעלמו אדמות קק״ל?

כששואלים “לאן נעלמו אדמות קק״ל”, אפשר לענות בשלוש רמות:

א. ברמת הרישום הפורמלי

הקרקעות לא באמת “נעלמו” – הן רשומות:

• חלקן על שם קק״ל (כבעלת הזכויות),

• חלקן עברו למדינה במסגרת עסקאות רוטציה,

• ורבות הוחכרו לדורות ונרשמו בפועל על שם חוכרים פרטיים, במיוחד אחרי רפורמות שהגבירו הפרטה והעברת זכויות מהמדינה לפרט.

מבחינת אזרח שרוכש דירה – הרבה פעמים זה “רמ״י” או “טאבו” כמו כל קרקע אחרת. השם קק״ל נעלם מן העין.

ב. ברמת התודעה הציבורית

פעם הילד ידע: “מטילים מטבעות לקופסה כחולה – קונים קרקע לעם היהודי”. היום, הקרקע נתפסת בעיקר כמוצר נדל״ן שעובר מידי יזמים, קבוצות רכישה ותוכניות מתאר.

הסיפור הערכי – קרקע כמשאב לאומי עם ייעוד חברתי – הוחלף בסיפור כלכלי–שיווקי. מכאן נולדת תחושת בגידה אצל שני צדדים:

• מי שתרמו אדמות או כספים מתוך אמונה שזה “לא למטרות רווח”,

• ומנגד אזרחים – יהודים וערבים – שחווים את הקרקעות האלה כמערכת סגורה, לא שקופה ומפלה.

ג. ברמת המוסר והפוליטיקה

קק״ל ממשיכה להיות שחקן מרכזי במאבקים סביב קרקע, למשל:

• נטיעות ו”ייעור” באזורים בדואיים בנגב, שארגוני זכויות אדם רואים בהם חלק ממדיניות דחיקה והפקעה;

• מחלוקות סביב רכישת קרקעות והתיישבות יהודית גם מעבר לקו הירוק.

מנקודת המבט של מבקרי קק״ל – אדמות שנקנו בשם “העם היהודי” הפכו לכלי של מדיניות לאומנית מפלה;

מנקודת המבט הציונית–הקלאסית – קק״ל ממשיכה למלא את שליחותה ההיסטורית בעולם מורכב יותר.

6. איפה באמת עובר הגבול?

אפשר להציע שלושה מבחנים פשוטים (אבל לא קלים) כדי לזהות איפה נגמרת “זכות קבוצתית לדאוג לעצמה” ומתחילה אפליה פסולה:

1. מבחן המשאב –

   
   

   אם מדובר במשאב חיוני ונדיר (קרקע לאומית, מים, שירות ציבורי חיוני) –

   
   

   אסור שיהיו בו שערים סגורים על בסיס לאום, דת או מוצא.

2. מבחן הכוח –

   
   

   ככל שהגוף חזק יותר, מחובר יותר למדינה, ונהנה ממונופול –

   
   

   כך פוחתת הלגיטימיות שלו להעדיף “רק את שלנו”. קק״ל לא דומה לחבורה של חברים שעשו מניין פרטי; היא יושבת בלב מערכת הקרקעות הלאומית.

3. מבחן השקיפות והאחריות –

   
   

   גוף שטוען שהוא פועל בשם “העם”, “הלאום” או “הציבור” – חייב גם להציג לציבור:

   
   

   • איפה בדיוק האדמות,

   • מי נהנה מהן בפועל,

   • ומה ההיגיון הערכי–חברתי שמנחה את ההקצאה.

   
   

כשעוברים את שלושת המבחנים האלה – יש מרחב גדול ומכובד למסגרות ייעודיות, אינטרסים פרטיים, והתאגדות של קבוצות.

כשנכשלים בהם – זה כבר לא “אינטרס לגיטימי”, אלא מערכת אפליה ממוסדת, גם אם היא עטופה בדגל כחול–לבן.

7. ומה עכשיו?

אפשר להמשיך לריב אם קק״ל היא “גוף ציוני קדוש” או “מכשיר אפרטהייד”, אבל יש גם דרך שלישית, פרקטית:

• שקיפות מלאה של כל אדמות קק״ל ורמ״י – מי מחזיק מה, על בסיס איזה קריטריונים.

• הפרדה מושגית בין קרקע לאומית אסטרטגית לבין נדל״ן סpekulativi – עם כללים שונים.

• דיון מחודש בהסכם בין המדינה לקק״ל – איך מכבדים את כוונת התורמים ההיסטוריים וגם את עקרון השוויון של כל אזרח ואזרחית.

הגבול בין איסור אפליה לבין הזכות לדאוג לקבוצה שלך לא יימצא בפלפול משפטי בלבד.

הוא יימדד בשאלה פשוטה:

האם מי שלא נולד “בצד הנכון” של הסיפור – עדיין מרגיש שיש לו עתיד בארץ הזאת?

אם התשובה כן – סימן שמצאנו את האיזון.

אם לא – אולי באמת הגיע הזמן לשאול בקול רם: לאן נעלמו אדמות קק״ל – ולא רק במפה, אלא גם במצפון הציבורי.