הרקע לשבעה באוקטובר שלא אוהבים לחקור
- binyxisrael
- לפני 22 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
כדי להבין כראוי את השבעה באוקטובר, אין די לעסוק בגדר, במודיעין, בצבא או בחמאס בלבד. כל אלה חיוניים, כמובן. אולם לצדם יש לשאול שאלה נוספת, עמוקה יותר: מדוע דווקא אז? מה גרם לאויב להאמין שזהו העיתוי המתאים לנסות להנחית מהלומה חסרת תקדים על מדינת ישראל?
התשובה שחלקים מן הציבור מתקשים לקבל היא שלפני השבעה באוקטובר נראתה מדינת ישראל, כלפי חוץ, כמדינה הנתונה במשבר פנימי חריף. לא עוד מחלוקת פוליטית רגילה בין ימין לשמאל, ולא רק סדרת הפגנות חריפות ככל שתהיינה, אלא עימות עמוק שהלך וקיבל ממדים של קרע לאומי. אויביה של ישראל אינם פועלים בחלל ריק. הם קוראים חדשות, עוקבים אחר המתרחש, מאזינים להצהרות, בוחנים תמונות ומנסים להבין מתי ישראל איתנה ומלוכדת, ומתי היא נסערת, מסוכסכת ופגיעה יותר.
כדי להבין כיצד נוצר הרושם הזה, יש לחזור מעט לאחור.
במשך שנים רבות, וביתר שאת מאז התקופה המזוהה עם אהרן ברק, הלכה והתחזקה בישראל תפיסה שלפיה לבית המשפט העליון ולבג״ץ שמור תפקיד רחב במיוחד בעיצוב החיים הציבוריים. רבים ראו בכך הגנה ראויה על זכויות אדם, על מיעוטים ועל יסודות המשטר הדמוקרטי. אחרים, בעיקר במחנה הימין, סברו כי האיזון הופר, וכי בית המשפט שוב איננו מסתפק בפרשנות הדין, אלא הולך ונעשה שותף של ממש בהכוונת המדיניות ובהגבלת מרחב הפעולה של הממשלה ושל הכנסת. בעיניהם, לא היה מדובר עוד במחלוקת משפטית צרופה, אלא בשאלה יסודית של ריבונות ושל יחסי הכוחות בין הרשויות.
על הרקע הזה קמה הרפורמה המשפטית שקידמו יריב לוין והממשלה בראשות בנימין נתניהו. תומכיה ראו בה ניסיון לתקן חוסר איזון שנמשך שנים, להשיב לרשויות הנבחרות חלק מסמכויותיהן ולרסן את התרחבות ההתערבות השיפוטית. מתנגדיה, לעומת זאת, ראו בה איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית ועל מנגנוני הבלימה והאיזון של המשטר. כבר מראשיתה היה ברור שאין מדובר עוד בוויכוח טכני על תיקון חקיקה נקודתי. בעיני רבים, משני הצדדים, זו הייתה מערכה על דמותה של המדינה.
אל תוך המתח הזה נכנס גם פסק הדין בעניין אריה דרעי. כאשר בג״ץ קבע כי לא יוכל לכהן כשר, ראו רבים בימין בכך הוכחה נוספת לכך שבית המשפט איננו עוד מוסד המפרש את החוק בלבד, אלא גוף המתערב ישירות בלב ההכרעה הפוליטית. מנגד, המחנה היריב ראה בכך ביטוי הכרחי לשלטון החוק. מבחינה ציבורית, כך או כך, האירוע לא צינן את הרוחות אלא העמיק את תחושת ההתנגשות בין הרשויות ובין המחנות.
אלא שהמחלוקת הזאת לא נשארה בגבולותיו של דיון משטרי או חוקתי. בתוך זמן קצר היא קיבלה אופי פוליטי מובהק של התנגדות לדרכה של הממשלה, ולעיתים אף לעצם הלגיטימיות של ממשלת הימין. השפה הציבורית הלכה והחריפה. לא רק מחאה נגד סעיף מסוים, לא רק התנגדות למהלך חקיקה נתון, אלא מאבק שהלך ודיבר בשפת מאבק נגד “שלטון הימין”, נגד “ממשלת הימין”, ונגד הכיוון הכולל שאליו ביקשה הממשלה להוליך את המדינה. גם כאשר הטיעונים נוסחו במונחים חוקתיים, מוסריים או אזרחיים, האופי הפוליטי של המאבק נעשה מובהק יותר ויותר.
עד כאן אפשר היה עדיין לומר שמדובר בתופעה דמוקרטית, חריפה ככל שתהא. ואולם בהמשך חל המעבר המסוכן באמת: מן ההתנגדות הפוליטית אל מה שנתפס בעיני רבים כלחץ קיומי מבית. המחאה שוב לא הסתכמה בעצרות, בנאומים ובמאמרים, אלא לבשה צורה של שיבוש מתמשך ושל יצירת איום ציבורי וכלכלי. נשמעו קריאות להוצאת כספים מן הארץ, נשמעו איומים על עזיבה, אורגנו חסימות כבישים וימי שיבוש, והורגש ניסיון עקבי להבהיר כי אם הממשלה לא תיסוג — ייפגעו מערכות החיים הרגישות ביותר של המדינה. בעיני משתתפי המחאה זו הייתה קריאת חירום; בעיני רבים במחנה הימין זו כבר הייתה שיטת הפחדה. לא טרור במובנו הצבאי, אלא טרור של מסר, של לחץ, של איום אזרחי וכלכלי מתמשך.
ואז הגיעה ההתפתחות הרגישה ביותר: חדירת המשבר אל לב מערכת הביטחון. מחאת הטייסים, ובהמשך הודעות דומות מצד אנשי מילואים נוספים, הייתה בעיני רבים רגע מכונן. כאשר אנשי צוות אוויר, לוחמים ומשרתי מילואים אומרים בפומבי שאם תימשך החקיקה לא יתייצבו, המסר הנקלט מחוץ לישראל הוא מסר הרסני. אפשר, כמובן, להתווכח על כוונותיהם. סביר שחלק ניכר מהם ראו עצמם כפועלים להצלת המדינה ולא לפגיעה בה. אולם אויב איננו מקשיב לדקויות הרגשיות והאידאולוגיות של הוויכוח הפנימי. הוא קולט דבר פשוט בהרבה: יהודים בישראל מאיימים שלא להתייצב להגנת מדינתם.
משמעות הדבר באזור כמו המזרח התיכון חמורה במיוחד. אויביה של ישראל בוחנים תמיד לא רק את סדר הכוחות הצבאי, אלא גם את מצב הרוח הלאומי, את עומק הלכידות, את רמת האמון ואת הנכונות לשאת בנטל. כאשר הם רואים אנשי מילואים, טייסים, מובילי דעת קהל, אנשי עסקים ופוליטיקאים משדרים תמונה של קרע עמוק, הם אינם נותרים אדישים. הם מפיקים מכך מסקנות.
ואז בא גם ליל גלנט והפך את המשבר לגלוי לעיני כל. שר הביטחון התריע כי הקרע הפנימי כבר מחלחל אל תוך הצבא ומהווה סכנה לביטחון המדינה. לאחר מכן פוטר. המחאה התפרצה במלוא עוזה. המונים יצאו לרחובות, כבישים נחסמו, והתחושה שנוצרה הייתה של מדינה שמרכז הכובד שלה מיטלטל. מאותו רגע כבר לא היה אפשר להציג את האירועים כעוד ויכוח פנימי סוער, אלא כמשבר לאומי של ממש, שבו הממשלה, הרחוב, מערכת הביטחון והמערכת המשפטית ניצבים במתח מסוכן זה מול זה.
לאחר מכן נוספה גם הדרמה החוקתית עצמה. הכנסת אישרה את תיקון עילת הסבירות, כחלק מן הניסיון להגביל את התערבות בג״ץ בהחלטות הממשלה והשרים. בעקבות זאת נגררה המדינה לעימות חסר תקדים בין הכנסת והממשלה לבין בית המשפט העליון, סביב עצם השאלה מי מוסמך לקבוע את גבולות הכוח השלטוני. המראה שנוצר היה דרמטי: הרשות המחוקקת והמבצעת מנסות לשרטט מחדש את הגבול, והרשות השופטת בוחנת אם תתערב במהלך. גם מי שאינו משפטן יכול להבין כיצד מראה כזה מצטייר מבחוץ: מדינה בעיצומו של משבר משטרי עמוק.
וכאן מגיעים לעיקר. חמאס לא נדרש להבין לעומק את כל פרטי החקיקה. הוא לא נדרש להכריע בין הטענות בעד הרפורמה לבין הטענות נגדה. די היה לו להביט בתמונה הכוללת: ממשלה שנבחרה כדי למשול ולהשיב איזון מוסדי, ומולה תנועת התנגדות רחבה, פוליטית במובהק, המגדירה את עצמה לא פעם כהתנגדות לשלטון הימין; טייסים ומילואימניקים המאיימים שלא להתייצב; רחובות משותקים; דיבורים על הוצאת כספים מן הארץ; איומים בעזיבה; ועימות גלוי בין הרשויות. בנסיבות כאלה, יכול היה האויב להסיק כי נקרתה לפניו הזדמנות נדירה, אולי של פעם באלף שנה, להנחית מהלומה קשה על המדינה היהודית — דווקא כאשר מבפנים נשמעו הצהרות של יהודים כי לא יוסיפו לשרת את הגנתה.
ואולם כאן טעה האויב טעות עמוקה. הוא לא הבין את האותיות הקטנות של הסיפור היהודי.
הוא ראה את הקרע, אך לא הבין את הברית. הוא שמע את האיומים, אך לא הבין את ההבדל העמוק בין מחלוקת פנימית חריפה לבין רגע שבו אויב קם להשמיד. הוא לא הבין אמת יהודית עתיקה: בין אחים, גם כאשר הלשון קשה והאיומים צורבים, אין זו בדרך כלל לשון של מימוש, אלא לשון של כאב, לחץ, ייאוש ומחאה. כאשר ניצב מבחוץ אויב ממשי, רובם המכריע של האיומים הפנימיים מתפוגגים לנוכח הברית העמוקה של הגנת הבית.
אין פירוש הדבר שהאיומים לא היו חמורים. הם היו חמורים מאוד. אין פירוש הדבר שגם כעת אפשר להקל בהם ראש. אי אפשר. אולם האויב פירש אותם כפשוטם, כאילו מדובר בהתפרקות מלאה. בכך טעה. הוא ראה חברה מפולגת, אך לא הבין את כוח ההתלכדות של עם הנתון בסכנת השמדה. הוא שמע דיבורי קרע, אך לא הבין את עומק הזיכרון ההיסטורי ואת כוח ההתגייסות הצפון בנפש היהודית.
ולכן השבעה באוקטובר הוא גם סיפור על שגיאה של האויב. הוא זיהה נכון את עוצמת המשבר הפנימי, אך פירש לא נכון את משמעותו הסופית. הוא סבר שהקרע פירושו קריסה. הוא לא הבין שבשעת אמת, יהודים רבים עשויים לעבור בבת אחת משפת מחאה לשפת הגנה. הוא ראה מדינה מסוכסכת; הוא לא הבין עד כמה עז עדיין כוח החיים שלה.
ובכל זאת, אסור להפוך את העובדה הזאת לתירוץ או לנחמה זולה. אין לומר: בסופו של דבר התאחדנו, ומכאן שהכול היה כשורה. ההפך הוא הנכון. אם האויב האמין שמדינת ישראל מצויה ברגע חולשה נדיר, הרי שהייתה לכך סיבה. לא חולשה צבאית בהכרח, אלא חולשה תודעתית: היחלשותה של תחושת הלכידות, היחלשות האמון, וערעור ההסכמה הבסיסית על עצם הבית המשותף. מדינה המשדרת דבר כזה לאויביה מסכנת את עצמה.
מכאן נובעות כמה מסקנות הכרחיות.
ראשית, במדינת ישראל מחלוקת פנימית איננה רק עניין פוליטי. היא גם עניין ביטחוני. מה שנאמר בכנסת, באולפנים, ברחובות ובבתי המשפט איננו נשאר בגבולות הוויכוח המקומי; הוא נקלט גם בעזה, בלבנון, בטהרן ובכל מקום שבו מחפשים את השעה המתאימה לפגוע בנו.
שנית, גם מחאה שמרגישה מוסרית וצודקת בעיני משתתפיה חייבת להביא בחשבון את המחיר האפשרי של שפתה ושל כליה. יש הבדל בין מחאה חריפה ולגיטימית לבין מצב שבו משודר לעולם כי המדינה עצמה אולי שוב איננה בטוחה בנכונותם של בניה להגן עליה.
שלישית, הוויכוח על בג״ץ, על אהרן ברק, על הרפורמה המשפטית ועל גבולות כוחו של בית המשפט הוא ויכוח אמיתי, יסודי ועמוק. אין לבטל אותו כלאחר יד, ואין לטשטש את חשיבותו. אבל אסור לנהל אותו בדרך המאיימת לפרק את יסודות הבית עצמו.
ואחרון, ואולי החשוב מכול: לכידות פנימית איננה קישוט, ואיננה סיסמה. היא חלק מן הביטחון הלאומי. לא כל מחלוקת היא סכנה, ולא כל מחאה היא בגידה. אולם יש רגע שבו מחלוקת פנימית חדלה להיות ויכוח דמוקרטי והופכת, בעל כורחה, למתנה אסטרטגית לאויב. אל הרגע הזה אסור לישראל לשוב.
להלן רשימת הלינקים ל״מקורות״ שעליהם הסתמכנו:
רויטרס, הפגנות נגד תוכנית המשפט של נתניהו, ינואר 2023
רויטרס, צעדת המונים לפני ההצבעה על צמצום סמכויות בתי המשפט, יולי 2023
רויטרס, הלחץ על נתניהו להשהות את המהפכה המשפטית אחרי ליל גלנט, מרץ 2023
רויטרס, הדיון ההיסטורי בבג״ץ על ההגבלות השיפוטיות, ספטמבר 2023
בית המשפט העליון, תקציר פסק הדין בעניין דרעי
הכנסת, חוק־יסוד: השפיטה, תיקון מספר 3
Ynet, “היועמ״שית: אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר”
חדשות 13, מחאת הטייסים והפסקת ההתנדבות
https://13tv.co.il/item/news/politics/security/pilots-protest-903629628/
חדשות 13, איום אי־ההתייצבות של אלפי מילואימניקים
https://13tv.co.il/item/news/domestic/internal/c8sc4-903630526/
חד״ש, “יום ההתנגדות לשלטון הימין”
מקור ראשון, מסמכי חמאס והקרע הפנימי בישראל
מטח / CET, אקטיביזם שיפוטי בבית המשפט העליון
https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=101755166&nTocEntryID=101759648
ORT Campus, חומר לימוד על המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי
https://campus.ort.org.il/mod/book/tool/print/index.php?id=805
תגובות