לשון הרע ממוסד ללא רסן

זהו אחד העיוותים הגדולים של העידן המודרני: לשון הרע שבעבר היה נאמר בחדר, ברחוב, או בין שכנים, עבר תיעוש. הוא קיבל מצלמה, אולפן, תקציב, מוזיקת רקע, שפה של “תחקיר”, ושכבת הגנה של “עניין לציבור”. וכך נולד מצב שבו אדם פרטי עלול לעמוד לדין על דיבה, אך מערכת שלמה יכולה להטיל בוץ מתמשך על גוף ציבורי, מוסד, ממשלה, משטרה, צבא, ישיבה, עירייה, תאגיד, מגזר, או ציבור שלם — מבלי שכמעט יהיה מי שיקום ויתבע.

הסיבה הראשונה פשוטה: גוף ציבורי אינו אדם פרטי. אין לו תמיד “לב שנפגע”, ואין לו תמיד בעל בית אחד שיאמר “די, חציתם גבול”. ככל שהגוף גדול יותר, כך האחריות מתפזרת. מי בדיוק יתבע בשם “הממשלה”? מי יתבע בשם “המערכת”? מי יתבע בשם “החרדים”, “המתנחלים”, “המשטרה”, “הפקידים”, “העשירים”, “הטייקונים”, “הפוליטיקאים”, או “חיילי צה״ל”? הדיבה פוגעת, אבל הפגיעה נמרחת על פני המון אנשים, ולכן היא נעשית מבחינה מעשית כמעט חסינה.

הסיבה השנייה עמוקה יותר: המדיה למדה להחליף בין ביקורת לבין השחרה. ביקורת עוסקת במעשים מסוימים, באופן מדוד, עם גבולות, הקשר, והשוואה הוגנת. השחרה, לעומת זאת, זקוקה לדמות רעה. היא לא מסתפקת באמירה “הייתה כאן תקלה”; היא רוצה לספר סיפור שבו יש נבל, מערכת רקובה, חושך מוסרי, ותחושת חירום קבועה. זה מוכר יותר. זה מושך יותר. זה יוצר קליקים, צפיות, מעורבות, ושיח. וכך, במקום לברר את המציאות, מייצרים נרטיב. לא עוד דיווח, אלא דרמה. לא עוד עובדה, אלא אווירה.

בקולנוע ובטלוויזיה התופעה חמורה אף יותר, מפני ששם הלשון הרע אינו תמיד נאמר במפורש אלא נרמז דרך דימוי. מספיק שבמשך שנים השוטר מוצג כבהמי, הפוליטיקאי כמושחת, החרדי כטפיל, המתנחל כאלים, החייל כקשה לב, הפקיד כטיפש, והרב כצבוע — וכבר אין צורך להוכיח דבר. הדימוי עובד עמוק יותר מן הטיעון. הציבור מפנים את הצורה שבה מראים לו את העולם. וכך נוצרת דיבה המונית בלי משפט אחד מפורש שלכאורה אפשר לתבוע עליו.

גם העיתונות נהנית כאן מיתרון מבני: היא תמיד יכולה לטעון שהיא “רק שואלת שאלות”, “רק מביאה עדויות”, “רק מציפה טענות”, “רק נותנת במה”. אבל כאשר כל הכותרות, כל העריכה, כל המוזיקה, כל סדר ההגשה וכל בחירת המרואיינים מכוונים לכיוון אחד, כבר אין מדובר בהצגה תמימה של מידע. מדובר בהנדסת תודעה. לשון הרע מודרני איננו רק שקר גס. פעמים רבות הוא אמת חלקית, מוצאת מהקשרה, מנופחת, חד־צדדית, ערוכה היטב, ומוגשת כך שתיצור באדם הפשוט מסקנה שלילית גדולה בהרבה מן העובדות עצמן.

הכוח הזה נהיה כמעט בלתי מוגבל כאשר מושא ההשחרה הוא גוף שלא יכול לענות בשפה תקשורתית שווה. ממשלה כבולה בנהלים. צבא כבול בסודיות. משטרה כבולה בחקירות. מוסד חינוכי כבול בפרטיות. מערכת משפט כבולה באיפוק. תאגיד ציבורי כבול בדוברות מסורבלת. התקשורת, לעומת זאת, חופשית יותר, מהירה יותר, חדה יותר, ונהנית מיתרון של היוזמה. היא תוקפת היום; הנפגע מגיב בעוד יומיים; והציבור כבר עבר הלאה, אבל הכתם נשאר.

יש כאן גם כשל מוסרי יסודי: רבים חושבים שלשון הרע שייך רק ליחסים בין אנשים פרטיים. כאילו מותר לדבר בלי גבול נגד “מערכות”, “ממסד”, “מגזר”, או “הממשלה”, מפני שאלה מושגים מופשטים. אבל בפועל, כל גוף כזה מורכב מבני אדם. כאשר אתה משחיר “את המשטרה”, אתה משחיר גם אלפי שוטרים ישרים. כאשר אתה משחיר “את החרדים”, אתה משחיר ציבור עצום של משפחות. כאשר אתה משחיר “את הממשלה”, אתה לא רק מבקר מדיניות; אתה מרעיל את אמון הציבור בכל מנגנון משותף. הנזק איננו רק תדמיתי. הוא חברתי, מוסרי, ולא פעם גם לאומי.

במובן הזה, המדיה המודרנית הפכה לא רק לכלי דיווח אלא לכלי כוח. היא יכולה להחליש מוסדות בלי בחירות, לשחוק אמון בלי פסק דין, ולחנך דור שלם לחשדנות, ציניות, ובוז. כאשר זה נעשה בלי בלמים, נוצר שוק של השמצה שבו מי שמרוסן מפסיד ומי שמקצין מרוויח. זאת כבר לא תקלה מקצועית; זאת כלכלה של לשון הרע.

אין פירוש הדבר שאסור לבקר גופים ציבוריים. להפך. ביקורת על כוח היא חיונית. אך ההבחנה צריכה להיות חדה: ביקורת עניינית על מעשה מסוים היא יסוד החברה הבריאה; צביעת מוסד שלם בצבעי רשע כדי לייצר סיפור, רייטינג, או קתרזיס ציבורי — היא שחיתות מסוג אחר. לפעמים מסוכנת לא פחות מן השחיתות שאותה היא מתיימרת לחשוף.

השורה התחתונה היא זו: בעולם הישן לשון הרע היה חטא של הפה. בעולם החדש הוא נעשה תעשייה שלמה. וככל שהמושא גדול, כך קל יותר לפגוע בו וקשה יותר להגן עליו. לכן דווקא במקום שאין מי שיתבע, שם צריך יותר יראת אמת, יותר משמעת מוסרית, ויותר פחד מן הכוח להשחיר. כי כאשר אין תובע אנושי, נשארת רק השאלה האם עוד נותרה תביעה של מצפון.