כיצד סגנונות לבוש משפיעים על ניידות בין מגזרים – ועל ההתנהגות שלנו

טיוטא

כשאנחנו חושבים על ניידות בין מגזרים – מעבר בין קבוצות חברתיות, קהילות, מעמדות – אנחנו בדרך כלל מדברים על השכלה, כסף, קשרים. אבל יש גורם אחד פשוט, כמעט שקוף, שיש לו כוח מפתיע: הבגדים שלנו.

הלבוש הוא לא רק בד על הגוף. הוא שפה חברתית. הוא משדר לאן אנחנו שייכים, מה אנחנו מאמינים, כמה “סכנה” או “נוחות” יש באינטראקציה איתנו – ולפעמים, הוא גם כרטיס הכניסה (או היציאה) ממגזר שלם.

בוא נפרק את זה.

1. לבוש כסוג של “תעודת זהות” חברתית

בכל חברה, ובמיוחד בישראל, סגנונות לבוש הפכו לסוג של קוד מגזרי:

• חליפה שחורה, כובע, חולצה לבנה – משדרים חרדיות קלאסית.

• חולצת פולו ומכנסיים קצרים – נתפסים כחילוני/ישראלי “רגיל”.

• כיפה סרוגה, חולצה מכופתרת, ג’ינס – משדרים לרוב דתי-לאומי.

• כיסוי ראש לנשים, סוג החצאית או המכנסיים – מסמנים מיד קהילה, רמת שמרנות, “מקום” במפה החברתית.

המשמעות:

לפני שאמרנו מילה – כבר דיברנו בשפת הלבוש. אנשים מסווגים אותנו בראש: “משלנו” / “לא משלנו”, “מוכר” / “זר”, “בטוח” / “מאיים”.

זה יכול לעבוד לטובתנו, כשאנחנו נמצאים בסביבה שמתאימה לקוד שלנו – ולרעתנו, כשאנחנו מנסים לעבור בין מגזרים.

2. לבוש כמקדם או חוסם ניידות בין מגזרים

ניידות בין מגזרים יכולה להיות:

• ניידות פיזית – כניסה לשכונה, למוסד לימודי, למקום עבודה.

• ניידות חברתית – קבלה לחברה, לחבר’ה, לקהילה.

• ניידות תעסוקתית – ראיון עבודה, נטוורקינג, לקוחות.

דוגמה: חרדי במכנסי ג’ינס

אדם חרדי שמחליט ללבוש ג’ינס, טי-שירט, ולהוריד את הכובע והחליפה – לא רק “משנה סטייל”.

הוא משנה את האפשרות לנוע בין מרחבים:

• פתאום הוא יכול להרגיש פחות בולט בקניון חילוני.

• הוא מתקבל אחרת בראיון עבודה בהיי-טק.

• יחד עם זאת, הוא עלול להתנגש עם הנורמות של משפחה וקהילה.

הלבוש כאן הופך לגשר מצד אחד, ומחסום מצד שני.

דוגמה: חילוני/ת בבית כנסת או בשכונה חרדית

חילוני שמגיע לבית כנסת עם חולצה קצרה וג’ינס קרוע, או חילונית עם לבוש שלא עומד בקוד הצניעות המקומי – מרגישים מיד את אי ההתאמה.

לעומת זאת, אותו אדם עם חולצה מכופתרת, חצאית או מכנסיים ארוכים, כיסוי ראש זמני – כבר נתפס כ”אורח שמכבד את המקום”, ולא כאיום על הקוד התרבותי.

במילים אחרות:

לעיתים, כדי לנוע בין מגזרים, צריך ללמוד גם את ה”דרכון הלבושי” המתאים.

3. “קוד לבוש” כשליטה בהתנהגות – לא רק של אחרים, גם שלנו

לבוש לא משפיע רק על איך אחרים רואים אותנו – הוא משפיע גם על איך אנחנו מתנהגים.

כשאנחנו לובשים:

• בגדי עבודה רשמיים – אנחנו נוטים לשבת זקוף יותר, לדבר בצורה פורמלית יותר, לקחת את עצמנו יותר ברצינות.

• בגדי ספורט – אנחנו מרשים לעצמנו לזוז, לשבת על הרצפה, להיות דינאמיים.

• בגדים “מגזריים” מאוד ברורים – אנחנו מרגישים מחויבים יותר לקוד ההתנהגות של המגזר, גם אם בפנים אנחנו לא תמיד באותו מקום.

זה אומר שלבגד יש שני כוחות:

1. כוח חיצוני – איך החברה מגיבה אלינו.

2. כוח פנימי – איך אנחנו מרשים לעצמנו להיות.

4. לבוש כ”מתג מצב”: בין זהויות שונות

הרבה אנשים בישראל חיים על הקו בין עולמות. למשל:

• בחור/ה שחיים בבית דתי אבל עובדים בסביבה חילונית.

• חרדי לשעבר שנמצא בתהליך יציאה, ועדיין קשור למשפחה ולקהילה.

• אישה שמרנית שמרגישה נוח יותר בלבוש פתוח בחו”ל מאשר בארץ.

אצלם, הלבוש עובד כמו מתג זהות:

• כיפה בכיס / על הראש.

• מטפחת / פאה / שיער חשוף.

• ג’ינס לעבודה, חצאית לבית.

היכולת להחליף לבוש מאפשרת ניידות זהותית – סוג של “מעבר גבול שקט” בין מגזרים, בלי להכריז שום דבר בקול רם.

5. בגד כאיתות של “לאן אני שואף”

סגנון לבוש לא רק אומר איפה אני עכשיו, אלא גם לאן אני שואף להגיע:

• צעיר משכונת מצוקה שמתחיל להגיע לראיונות עם חולצה מכופתרת ושעון – מאותת לעצמו ולעולם: “אני מכוון למעמד אחר”.

• בחור/ה מהמגזר הדתי שמאמצים לבוש קצת יותר חופשי – מאותתים על רצון לבדוק גבולות, להיפתח לעולם אחר.

• אדם שהתחיל לעבוד בהיי-טק ומאמץ טי-שירט, ג’ינס ונעלי סניקרס מותגיות – משדר שייכות לתרבות ארגונית מסוימת.

במובן הזה, הלבוש הופך להצהרת כיוון – לא רק כרטיס ביקור.

6. המחיר הנפשי והחברתי של שינוי לבוש

כאן חשוב לומר את האמת:

שינוי סגנון לבוש הוא לא תמיד “קטע אופנה”. לפעמים זה כרוך ב:

• אשמה ובושה – מול ההורים, הקהילה, הרב, החברה.

• ניתוק חברתי – “הוא כבר לא משלנו”, “היא התחילה להתפרק”.

• קונפליקט פנימי – “מי אני באמת?” – הזהות הפנימית מול הציפייה החיצונית.

לכן, לבוש הוא גם שדה קרב עדין בין נאמנות למקום שממנו באתי, לבין הרצון לניידות, חופש ושינוי.

7. האם אפשר להשתמש בלבוש ככלי מודע לניידות בריאה?

כן – אם עושים את זה חכם ורחום, קודם כל כלפי עצמנו.

כמה עקרונות:

1. מודעות – להבין שכשאני מחליף לבוש, אני לא רק מחליף סגנון. אני משנה איך שיתפסו אותי, וגם איך אתנהג בעצמי.

2. כנות פנימית – לשאול: האם אני מתלבש ככה מפחד? מריצוי? או באמת מבפנים, כי זה מתאים לי?

3. גשר, לא מסכה – אפשר לבחור בגדים שמכבדים את המרחב שאליו אני נכנס, בלי למחוק את עצמי.

4. למידת קודים – כמו שלומדים שפה חדשה, לומדים גם איך מתלבשים במקומות מסוימים: ראיון עבודה, בית כנסת, בר-מסעדה, כנס מקצועי, שכונה חרדית, קמפוס אוניברסיטאי.

5. קבלה של אחרים – לזכור שגם מי שמתלבש אחרת מאיתנו, פשוט מדבר בשפה חברתית אחרת. זה לא בהכרח אומר שהוא נגדנו.

8. לסיכום: הבגדים שלנו מספרים סיפור – כדאי שאנחנו נכתוב אותו

לבוש הוא אחד הכלים הכי יומיומיים שיש לנו – אבל הוא גם אחד הכלים החזקים ליצירת ניידות בין מגזרים, לפתיחת דלתות, לשינוי זהות, ולהשפעה על ההתנהגות שלנו ושל מי שמולנו.

אי אפשר לבטל את כוחו, אבל גם לא חייבים להיות שבויים בו.

אפשר לבחור:

• להשתמש בלבוש כגשר במקום כחומה.

• ללמוד את הקודים – ואז גם לשחק איתם, ולא להיות שבויים שלהם.

• לבנות לעצמנו סגנון שהוא גם מכבד את המרחבים השונים – וגם נאמן לעצמנו.

אם נבין לעומק איך סגנון לבוש משפיע על ניידות והתנהגות, נוכל לייצר חברה שיש בה פחות שיפוט על סמך בגדים, ויותר סקרנות על האדם שבתוכם.

ואולי שם מתחילה הניידות האמיתית – לא רק בין מגזרים, אלא בין תודעה לתודעה.