מי ישפוט את השופטים: תשובת שיר של יום שלישי על משפט העם

מזמור פ״ב בתהילים, שיר של יום שלישי, כולל שמונה פסוקים בלבד, אך נושא בתוכם מסר עצום על הסדר הציבורי הנדרש. הוא עוסק בשאלה מי שופט, מכוח מה הוא שופט, מה קורה כשהמשפט מתקלקל, ומתי הציבור עצמו נקרא להתעורר.

המזמור נפתח במילים: “אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ ל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט” (פסוק א׳). כבר כאן צריך לזכור שהמילה “אלוהים” בתנ״ך היא דו משמעותית. לעיתים היא נאמרת על הקדוש ברוך הוא, ולעיתים על דיינים. כך נאמר: “וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות כ״א, ו׳), וכן “אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות כ״ב, ז׳), וכן “עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם” (שמות כ״ב, ח׳). גם בפסוק “אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל” (שמות כ״ב, כ״ז) פירשו חז״ל שהכוונה לדיין. נמצא שהשם ניצב בתוך עדת השופטים, וגם הם עצמם נבחנים.

מכאן באה התוכחה: “עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה” (פסוק ב׳). אין זו טעות מקרית, אלא ביקורת על מצב שבו מערכת משפט ממשיכה לדבר בשפת צדק, אך בפועל נושאת פני רשעים. זהו בדיוק מה שזעק ישעיהו: “וַיְקַו לְמִשְׁפָּט, וְהִנֵּה מִשְׂפָּח” (ישעיהו ה׳, ז׳). קיווינו למשפט, וקיבלנו קלקול. על דרך הרמז, במקום משפט ישר נוצרת מערכת סגורה, מגוננת, הדואגת לשלה. לא לחינם אמרו חז״ל: “אהבה מקלקלת את השורה”.

כנגד זה מזכיר המזמור מהו משפט אמת: “שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ” (פסוק ג׳), “פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן, מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ” (פסוק ד׳). המבחן של מערכת משפט איננו כבודה החיצוני, אלא נאמנותה לחלש.

ואז בא הפסוק הגדול: “אֲנִי אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם” (פסוק ו׳). בפשט הוא נאמר על הדיינים. אך יש בו גם הד רחב יותר, שהרי האדם עצמו נברא “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים” (בראשית א׳, כ״ז). לכן המזמור עובר מן השופטים אל הציבור כולו, אל עדת אמת, אל עם הנושא צלם, אחריות ועדות.

מכאן גם עומק הסיום: “קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ” (פסוק ח׳). בפשט זו תפילה לה׳. אך לאחר “אֱלֹהִים אַתֶּם” (פסוק ו׳), אפשר לשמוע כאן גם קריאה להתעוררות ציבורית: קום, עם של אמת, ודרוש משפט בארץ. לא שלטון של קומץ טכנוקרטים חסרי גבולות, אלא “עֲדַת אֵ ל” (פסוק א׳).

זהו מסרו של שיר יום שלישי. כשהשופטים שוכחים שהם בני אדם, הם נופלים. וכשהעם זוכר שהוא נושא צלם, הוא נקרא לקום, להתאחד, ולדרוש משפט אמת בארץ.