גזרת הגיוס | גיוס חרדים | שוויון בנטל | גיוס ערבים

מאת: בנימין זאב ברנדשטטר

רקע:

הבעיה שאי אפשר להתחמק ממנה: חרדים וערבים מחוץ למודל השירות הצבאי וזה על מסלול התנגשות

מסלול התנגשות

הדיון על שירות צבאי בישראל נתקע כבר מזמן על אותה נקודה: “שוויון בנטל”. אבל מאחורי הסיסמה יש מציאות שנוגעת לעצבים החשופים של המדינה - שתי אוכלוסיות גדולות וגדלות, חרדים וערבים, אינן חלק בשירות הצבאי, כל ציבור מסיבותיו שלו. ומי שמחפש כאן רק “סטטיסטיקה” מפספס את העיקר: זה הפך למנגנון שמייצר כעס הדדי, חשדנות, וניכור למדינה עצמה.

בציבור החרדי, הסיבה אינה רק התנגדות עקרונית לצבא. אצל רבים זה מפגש חזיתי בין מערכת צבאית שמבקשת אחידות לבין קהילה חרדית שמבקשת לשמר אורח חיים מוכר: החשש המרכזי הוא מפירוק האיזון הקהילתי, טשטוש גבולות, שחיקה תרבותית, ואיבוד רציפות חינוכית־קהילתית. לכן כל ניסיון להכניס את הציבור החרדי למסגרת צה״לית רגילה נתפס לא פעם כדרישה לשלם מחיר זהותי גבוה מדי ומעורר התנגדות עזה וחד משמעית מצד הציבור ככלל.

באזרחות עם זאת ניתן לראות את התגייסותו של הציבור החרדי לשירות המדינה בהתנדבות נרחבת לארגוני בטחון והצלה אשר לרוב באים כיוזמות שמתחילות במגזר עצמו כגון איחוד הצלה, זק"א, השומרים, ידידים ועוד. דבר המעיד על רצונו הטוב הציבור החרדי להיות חלק ולתת את תרומתו למרקם החברתי הישראלי.

בציבור הערבי, התמונה אחרת: כאן הסוגיה קשורה בעיקר ליחסים פוליטיים וביטחוניים מתוחים ותנודתיים: מערכת הביטחון מטבע הדברים נזהרת מלהכניס גורמי סיכון חדשים למערכות הביטחון. במיוחד למערכת צה"ל החולשת על נשק, מודיעין, נכסים צבאיים ומידע מסווג. ומתפקדת כמערכת הגנה מרכזית וקריטית לביטחון המדינה. ומצד מערכת הבטחון, רובו המוחלט של המגזר הערבי (למעט דרוזים, צ'רקסים, וחמולות בדואיות מסוימות) מוגדר בצה"ל כגורם סיכון מורכב ומיותר, אשר בפשטות לא נקרא לשירות צה"ל על אף זהותם הישראלית החוקית המחייבת שירות מלא בצה"ל לכאורה. המצב הקיים יוצר פרדוקס: הדרה גורפת מייצרת ניכור, ניכור מייצר עוד הדרה. ובתווך נמצאת עובדה שקשה להתעלם ממנה: הציבור הערבי כבר מוכיח מדי יום יכולת שירות למדינה בתחומים רגישים לא פחות - פשוט לא תחת מדים.

באזרחות די להביט במערכת הבריאות: אחיות, רופאים, רוקחים וצוותים פרא־רפואיים ערבים הם חלק אינטגרלי מהנוף הישראלי. הם מטפלים בכולנו - יהודים וערבים - בחדרי מיון, במחלקות, ובמרפאות. זו לא נקודת יח״צ; זה בסיס עובדתי לטענה מרכזית: כשיש מסגרת תפקיד נכונה, אמון מקצועי, ופיקוח - הציבור הערבי יודע לשרת את המדינה בפועל, ואף נושא על כתפיו חלק מהתשתית החברתית־לאומית החשובה ביותר: בריאות.

המחיר של המצב הקיים הוא כפול: מצד אחד, הציבור המשרת לעיתים מרגיש “פראייר”. ומצד שני, ציבורים גדולים מרגישים שהמדינה בכלל לא יודעת לבנות להם מסלול שמכבד את זהותם או מכיל את מורכבות זהותם הפוליטית. התוצאה היא ניכור ושיח של האשמות - במקום שיח של פתרונות.

שירות צבאי אזרחי - משימות חוסן לאומי

עיקרון הפתרון המוצע: שירות מחייב בתוך צה״ל - אבל מותאם מגזר. במסגרת מסוג חדש לחלוטין

הפתרון שמוצע כאן אינו “עוד פטור”, וגם לא ניסיון לכפות על כולם את אותו מסלול. זה מסלול חדש ושונה לחלוטין: שירות צבאי אזרחי בתוך צה״ל. כלומר שירות לכל דבר הכולל משמעת, פיקוד, סטנדרטים, תפוקה - אבל עם עיקרון מפתח: סף כניסה נמוך, אין צורך במעבר סיווג בטחוני. אין צורך בנשק, אין גישה למידע מסווג, ואין משימות חיכוך ואכיפה.

כאן נכנסת ההבחנה החדה שמחזיקה את המודל:

הגנת המגזר מול הגנת צה״ל.

אצל החרדים, המטרה היא הגנת המגזר: שירות מחייב שמאפשר תרומה אמיתית בלי להפוך את השירות למנגנון שמכרסם בזהות קהילתית.

אצל הערבים, המטרה היא הגנת צה״ל: שירות מחייב שמייצר תרומה לאומית אך מצמצם מראש סיכונים - לא על בסיס “סטיגמה”, אלא על בסיס תכנון תפקידים פרקטי ומותאם אינטרסים בטחוניים לאומיים - שמוציא נשק, מודיעין וסיווג מהמשוואה.

בשורה אחת: לא שואלים “איך מכניסים את כולם לאותו צבא”, אלא “איך בונים בתוך צה״ל מסלולים מחייבים שונים - שכל אחד מהם מייצר אמון ותועלת במקום פירוד ונזק”.

המהלך הארגוני: שתי מפקדות שירות ייעודיות בתוך צה״ל

כדי שהרעיון לא יהפוך לעוד “פיילוט” שמתפורר, הוא צריך עמוד שדרה ארגוני. לכן ההצעה היא הקמת שתי מפקדות שירות ייעודיות בתוך צה״ל - לא לידו, לא בשוליים, אלא כמפקדות לכל דבר - עם אחריות, תקינה ומדדי ביצוע.

מפקדת השירות החרדית – מוכוונת הגנת בטחון המגזר מפני השפעה מסוכנת:

מפקדה שתנהל מסלולי שירות בסביבה מותאמת לתחושת בטחון התרבות החרדית: תפקידי שירות כגון חוסן לאזרח, שירות לקשיש, בטחון תזונתי, שירותי הצלה, תפעול מרכזי חירום ולוגיסטיקה, תפקידי רווחה קהילתית - עם התאמות מסונכרנות מול מנהיגי המגזר, תוך חתירה למציאת גישה משותפת למטרות חברתיות, תיאום ציפיות והבנה הדדית. המסר: השירות לא בא לפרק אתכם כדי לשלב אתכם; הוא בא לשלב אתכם בדרך שלכם עם האינטרס הלאומי של פיתוח חוסן חברתי בטחוני.

במוקד התרומה: מסלולי עתודה לתפקידי חירום חברה וקהילה, מסלולי עתודה ללימודי עבודה סוציאלית, גרנטולוגיה, לוגיסטיקה, חינוך ומנהל ציבורי. גמישות למעבר לתפקידי ביטחון פנים וליחידות קרביות חרדיות

מפקדת השירות הערבית – מוכוונת הגנת צה״ל מפני השפעה מסוכנת:

מפקדה שתנהל מסלולים בסיווג נמוך המותאמים לשמירת האינטרסים הבטחוניים של צה"ל: תפקידים המבוססים על חוסן חברתי־טריטוריאלי - תרומה שמחזקת את המדינה דרך תשתיות, אזרחות ופיתוח, במקום דרך נשק וסיווג. הרציונל כאן נשען גם על ניסיון החיים הישראלי עצמו: אם הציבור הערבי כבר מהווה עמוד תווך במערכת הבריאות - תחת סטנדרטים, פיקוח ואחריות - ניתן לתכנן גם שירות צבאי אזרחי שמבוסס על תפקידים מתאימים, מוגדרים ומבוקרים.

במוקד התרומה: מסלולי עתודה למקצועות הסיעוד והרפואה. מסלולים עם הכשרה ותעודה בתחום הבינוי והחקלאות - תוך שיפוץ נכסי חוסן תרבותי לאומי ובניית מתחמים חדשים בנגב ובגליל - דיור ציבורי, דיור לקשישים, דיור לנכים, ומתחמי מעבר לעצמאות לצעירים וזוגות - לצד ייעור, חקלאות מתקדמת, הגנת הטבע ושיקום קרקע. זה שירות שמייצר נכסים לאומיים מוחשיים, מחזק נוכחות אזרחית, ומייצר תעסוקה ומקצועות איכותיים ומודרניים, כל זאת תוך תיאום מקצועי ושיתוף פעולה פוליטי עם מנהיגים שבטיים - מבלי להכניס את צה״ל לסיכונים שאינו בנוי להם בשלב זה.  גמישות למעבר בין תפקידים בעלי הכשרות קצרות - רכישת סט כלים מקצועי לעתיד. ומנגד דרישה למחויבות לתפקידים בעלי הכשרות ארוכות או יקרות - מסלולי עתודה למתאימים לתפקידי סיעוד והנדסה

ולסיכום: במקום שצה״ל ינסה להנדס זהות - הוא מהנדס תפקיד. ובמקום שהחברה תנהל ויכוח אינסופי על “מי חייב יותר” - היא יכולה להתחיל לשאול שאלה אחרת: מה בנינו יחד?

עקרון הסיווג הנמוך: לא מסמנים אנשים - מסמנים תפקידים

הקו האדום של המודל הזה הוא ברור: אם רוצים לשלב אוכלוסיות עם רגישויות שונות, אי אפשר לבנות את זה על חשדנות עמומה או על כפייה תרבותית. לכן נקודת המוצא היא תכנון תפקידים. לא “מי אתה”, אלא “מה אתה עושה”. וכאן נכנס מושג־המפתח: סף כניסה קל ודרגות סיווג נמוכות ומאפשרות.

סיווג נמוך פירושו שהמערכת מגדירה מראש תחומי שירות פתוחים לכל שאין בהם צורך לנשק או בדיקת רקע, אין בהם גישה למידע מסווג, ואין בהם קרבה לליבת המערכות המבצעיות. זה לא הופך את השירות ל”פחות חשוב” - להפך. זה מאפשר להפוך אותו לגדול, רחב, ומדיד, בלי להכניס לצה״ל סיכונים שהוא איננו מוכן לקחת, ובלי להכניס את המשרתים למקומות שייצרו התנגשות זהותית יומיומית.

בפועל אפשר לחשוב על זה כמו חלוקת צה"ל ל“שכבות תפקיד”:

א': שירות אזרחי־צבאי פתוח לציבור (תשתיות, בנייה, רווחה, תפעול, בריאות קהילתית)

ב': שירות מוסדי־עורפי (מוסדות, מרכזים, תחזוקה, לוגיסטיקה)

ג': מה שלא נכנס למסלול הזה מראש: נשק, מודיעין, חקירות, סייבר מבצעי, גישה למערכות רגישות, ותפקידי חיכוך.

זו הדרך לייצר שירות שמצד אחד “נופל שווה”, ומצד שני לא פותח תיבת פנדורה ביטחונית.

שתי מטרות שונות, שני סוגי התאמות: “הגנת המגזר” מול “הגנת צה״ל”

במרכז ההצעה עומדת הבחנה שיכולה להפוך את כל הדיון: לא מדובר ב”הקלות” או “הנחות”, אלא בהנדסה של התאמות לפי שתי מטרות שונות לגמרי.

מפקדת השירות החרדית - הגנת המגזר:

האתגר החרדי הוא בעיקר פנימי: איך מונעים מצב שבו השירות הופך למסלול שממיס זהות, מחליש מסגרות קהילתיות, או יוצר פריצה של נורמות שהקהילה תופסת כסיכון רוחני וחינוכי. לכן ההתאמות כאן מתמקדות במעטפת תרבותית - שפה ארגונית, קוד הופעה, סביבת שירות, תפקידים שמקטינים חיכוך, ומבנה יום שמאפשר רציפות.

מפקדת השירות הערבית - הגנת צה״ל:

כאן האתגר הוא בעיקר מערכתי: מערכת הביטחון חוששת מהכנסת סיכון למקומות רגישים בימים שבהם המתיחות יכולה לעלות. לכן ההתאמות כאן אינן “תרבותיות” בעיקרן, אלא ביטחוניות־מבניות: תפקידים בסיווג נמוך, הפרדת מערכות, עבודה במרחבים אזרחיים־טריטוריאליים, ותכנון שמוציא את הפוטנציאל לחבלה מהמשוואה.

שתי המפקדות, אם כך, לא נועדו לאפלייה - אלא להגנה: אחת על מרקם חיים, השנייה על מרקם ביטחוני.

התמריץ למשרתים: תנאי שירות ייחודיים ותגמולים שמעודדים מוטיבציה להשתתפות

המודל הזה לא יכול להיבנות על “תבואו כי צריך”. הוא חייב להיות מסלול שיש לו היגיון ברור: חובות ברורות, זכויות ברורות, וגבולות ברורים. לכן יש שני סוגי רכיבים: פטורים מנדטוריים שנובעים מהסיווג הנמוך, ותנאים ייחודיים שנועדו להפוך את השירות למסלול חיים מקצועי.

הפטורים המנדטוריים (ישירות מהסיווג הנמוך)

א'. אין נשק ואין הכשרות לחימה

ב'. אין גישה למסווג ולמערכות רגישות

ג'. אין משימות חיכוך ואכיפה (מעצרים, חקירות, מודיעין, פעילות מול אוכלוסייה)

ד'. אין שירות בליבת בסיסים מבצעיים (העשייה במרחב אזרחי־עורפי)

ה'. אין מיונים משפילים - בדיקות התאמה תפקודית במקום סיווג עמוק (כשירות, משמעת, אמינות תעסוקתית)

המסר לצה״ל: אתם לא מכניסים סיכון חדש למקומות שאסור להכניס.

המסר למשרת: אתם לא נכנסים לזירות שמתנגשות עם זהות או עם חשדנות.

התנאים הייחודיים (כדי שזה יהיה מסלול רציני)

א'. מענק עידוד עצמאות אחרי 3 חודשים – משולם רק לאחר 90 יום שירות תקינים, כדי ליצור “סף רצינות” והפחתת ניצול.

ב'. דיור שירות / סיוע שכ״ד לפי אזורי פרויקט – במיוחד אם השירות מתמקד בנגב ובגליל, כדי להפוך את זה לפרקטי ולא רק אידיאולוגי.

ג'. קוד הופעה ייעודי – לא “מדים רגילים”, אלא לבוש שירות/עבודה תקני עם זיהוי ברור, כולל התאמות מגזריות כשאין פגיעה בבטיחות.

ד'. תעודות מקצועיות וחניכות – שירות שיוצאים ממנו עם מקצוע אמיתי (בנייה, תחזוקה, לוגיסטיקה, מוקדים, שירות קהילתי).

ה'. סולם התקדמות ופיתוח קריירה מובנה – הכשרה > מתלמד > עובד > ראש צוות > רכז אתר > מנהל מתחם; כדי לקבל תועלת אישית ולא לחוות את השירות כ”שנים אבודות”.

מפקדת השירות הערבית: תרומה לביטחון דרך חוסן חברתי־טריטוריאלי בנגב ובגליל

הטעות הנפוצה בדיון הישראלי היא לחשוב שביטחון נמדד רק במספר לוחמים או במערכות נשק. בפועל, מדינה מתחזקת או נחלשת גם מבפנים: כשאין דיור ציבורי ראוי, כשהקשישים נשארים לבד, כשהנכים לא יכולים לחיות עצמאית, וכשהנגב והגליל נשארים מאחור מבחינת תשתיות ופיתוח. זה לא “רווחה” מול “ביטחון” - זו אותה יציבות וחוסן לאומי, רק מזווית אחרת.

כאן נכנסת מפקדת השירות הערבית עם יעד מוגדר: חוסן חברתי־טריטוריאלי. כלומר, תרומה שמחזקת את המדינה דרך בנייה של נכסים אזרחיים, שיקום מרחבים, ויצירת תשתיות של בריאות ואיכות חיים. ההיגיון הביטחוני ברור: כשיש יותר יציבות, פחות מצוקה, יותר תעסוקה ויותר נוכחות אזרחית מתפקדת - המדינה נהיית כר פורה לשגשוג, יציבות, וחוסן פנימי.

בפועל, הזרוע המרכזית של המפקדה הזו היא בינוי ובניית מתחמים בנגב ובגליל:

א'. דיור ציבורי שמקטין חובות ותלות ומונע הידרדרות.

ב'. דיור לקשישים שמאפשר הזדקנות בכבוד ומפחית אשפוזים ובדידות.

ג'. דיור לנכים שמאפשר עצמאות מלאה במקום “חיים על קצבאות”.

ד'. מתחמי מעבר לעצמאות לצעירים ולמשפחות בתחילת דרך - כדי למנוע עוני מתמשך.

ומסביב לזה, נדבך שמתחבר ישירות לקרקע: ייעור, הגנת הטבע ושיקום קרקע. לא כסיסמת “ירוק”, אלא כעבודה לאומית שמייצרת יציבות מרחבית: נטיעות, שיקום שטחים, טיפול בתשתיות טבע, ניקוי מרחבים פתוחים, שמירה על רציפות אקולוגית, וצמצום הזנחה שמושכת עבריינות והידרדרות.

במובן הזה, השירות הערבי המוצע “משרת את המדינה” לא רק כסמל, אלא כפרויקט שמייצר נכסי חוסן שנשארים כאן גם בעוד 30 שנה - וגם עונה יפה על הטענה הקשה: אם יש אחיות ורופאים ערבים שמחזיקים היום את מערכת הבריאות הישראלית, אפשר לתכנן גם מסלול שירות מחייב שמחזיק את תשתיות החיים של המדינה - בתפקידים נכונים ובסיווג נכון.

חטיבת “בינוי חוסן”: בנייה כבדה כפרויקט לאומי - עם סטנדרט, בטיחות ומסלול מקצועי

כדי שמתחמים חדשים יקומו באמת, לא מספיק לדבר על “התקנות” ו”גמרים”. צריך שלד, תשתיות, פיתוח, קרקע - בקיצור: בנייה כבדה. כאן טמון גם פוטנציאל עצום וגם מוקש ברור: בנייה כבדה היא מסוכנת, מורכבת, ומחייבת סטנדרטים. לכן המודל חייב להיות מערכת ביצוע עם בלמים.

הפתרון המוצע הוא מודל “שותפות ביצוע”:

החטיבה לא מחליפה קבלנים, ולא “ממציאה” מקצועיות. היא פועלת תחת קבלנים מורשים, מנהלי עבודה ומהנדסים, ובונה מסלול חניכות שמייצר כוח אדם איכותי לענף הבנייה - בדיוק במקום שבו ישראל סובלת שנים ממחסור בכוח אדם מקצועי ומיומן.

וכדי שזה לא יהפוך ל”גיוס פועלים” מסוכן, יש כאן עיקרון אחד שאסור להתפשר עליו: הדרגתיות כשירות.

בשלב הראשון: תפקידי אתר בטוחים יחסית (לוגיסטיקה, ארגון אתר, פריקה וסידור, תיעוד, בקרת איכות בסיסית).

בשלב הבא: הצמדה לצוותי שלד/תשתיות כעוזרי מקצוענים, תחת פיקוח הדוק.

ורק למי שמתקדם, עומד בסטנדרטים ועובר הכשרה ייעודית: כניסה לתפקידים מורכבים יותר - בהתאם לכללי בטיחות ורישוי.

כך השירות הופך למסלול שמייצר מקצוע אמיתי ולא רק שירות. צעיר ערבי שיוצא עם ניסיון באתרי בנייה אמיתיים, עם תעודה מקצועית, ועם אופק תעסוקתי מתקבל באזרחות לעבודה איכותית בקלות. והמדינה מקבלת מתחמים שנבנים בקצב גבוה יותר, ובאיכות גבוהה יותר, בלי לייצר קיצורי דרך שמסכנים חיים, ועובדים מקומיים מיומנים במשק הבניה הישראלי, בעלי הכשרה ממלכתית.

כשהפרויקטים האלה מתמקדים בנגב ובגליל, התועלת מוכפלת: זו לא רק בנייה - זו בניית עתיד. דיור ציבורי, דיור קשישים ודיור לנכים הם לא עוד סעיף בתקציב; הם התשתית שמורידה מתח חברתי, מצמצמת מצוקה, ויוצרת תחושת “יש למדינה כתובת” - וזה, בסופו של דבר, אחד הדברים שהכי מחזקים ביטחון פנימי.

למה זה יכול לעבוד פוליטית וחברתית: כשהתוצאה היא “נכסים לאומיים” ולא עוד ויכוח על סמלים

חברתית, הסיבה שרוב הרעיונות בנושא שירות נתקעים איננה רק משפטית או תקציבית - היא פסיכולוגית ופוליטית. כל צד נכנס לדיון עם חשד: החילוני חושש ש”שוב יעבדו עליו”, החרדי חושש שמנסים לפרק לו את אמונותיו מבפנים, והערבי חושש שממילא לא באמת רוצים אותו בפנים - אלא רק ככותרת. וכשכולם חושדים, כל הצעה הופכת מיד למאבק סמלי.

לכן היתרון של המודל הזה הוא שהוא מחליף את הסמל בתוצאה. הוא לא מבקש מהחברה “להאמין”; הוא מבקש ממנה לראות.

כשמפקדת שירות ערבית מייצרת בנגב ובגליל מתחמי דיור ציבורי, דיור לקשישים ודיור לנכים - אלו נכסים מוחשיים שאי אפשר לפטור במילה “ספין”. זה לא עוד שיח על “מי נתן יותר”, אלא שאלה עובדתית: כמה יחידות דיור הוקמו, כמה מתחמים נפתחו, כמה דיירים קיבלו מסגרת יציבה, כמה צעירים יצאו עם מקצוע.

וכשבמקביל קיימת מפקדת שירות חרדית שמוציאה אלפי צעירים למסלולי שירות מחייבים - עם התאמות שמגנות על אורח חייהם - גם כאן נוצר משהו חדש: הציבור המשרת רואה השתתפות מדידה, והחרדי רואה מסלול שאינו מרסק זהות. התוצאה היא שינוי טון: פחות עלבון, פחות “פראייר”, פחות “כפייה”, יותר עסקה חברתית שניתנת לבדיקה.

פוליטית, זה גם פותר בעיה מעשית: קל הרבה יותר לגייס תמיכה ציבורית סביב פרויקט חוסן ובנייה לאומי מאשר סביב “עוד חוק גיוס”. כי פרויקט בנייה מתחבר לבעיות שהציבור חווה ביום־יום: יוקר דיור, מחסור בדיור ציבורי, בדידות קשישים, והיעדר נגישות לנכים. אלה נושאים שבאופן טבעי חוצים מחנות.

והמפתח שמחזיק את כל זה כדי שלא יתפרק לשני הכיוונים הוא עיקרון הסיווג: צה״ל לא נדרש “לבלוע” סיכונים במקומות רגישים, והחברה לא נדרשת “לבלוע” רמיסת זהויות. במקום זה, היא מקבלת עסקה פשוטה:

שירות מחייב, בתוך צה״ל, בשני מסלולים ייעודיים בעלי הקבלה ותחושת קוהרנטיות - שבתמורה מייצרים נכסי חוסן לאומיים.

ברגע שהשיח מתבסס על נכסים ועל ביצוע, הרבה מהלהבות האידיאולוגיות נחלשות. כי אין דרך נוחה לטעון “זה לא שווה” מול דיור ציבורי שנבנה, או מול מתחם נגיש שמאפשר לנכה לחיות עצמאית. וכשיש יותר תחושה של הוגנות, גם ה”מקופח” יורד מדרגה: פחות מרד פנימי, פחות ניכור, יותר אפשרות לשותפות אמיתית - לא בגלל אהבה, אלא בגלל מערכת שמכבדת גבולות ומייצרת ערך משותף.

מבחן המציאות: איך מודדים הצלחה, ואיך מונעים מהמערכת להפוך לעוד מנגנון של קומבינות

כמו בכל רעיון ישראלי גדול, גם כאן הסכנה ברורה: להפוך את “שירות צבאי אזרחי” לעוד מסלול שמישהו מסדר למישהו, לעוד מפעל ג׳ובים, או לעוד תוכנית שמתמלאת בסיסמאות ונגמרת בלי תוצאות. אם זה יקרה - לא רק שהמודל ייכשל, הוא גם יחמיר את הכעס הציבורי. לכן מבחן המציאות מתחיל דווקא בשאלה הכי יבשה: איך מודדים, איך מפקחים, ואיך מונעים קומבינות.

הדרך היחידה להשאיר את זה ישר היא להפוך את השירות הזה למערכת מוכוונת תפוקה־תוצאה, לא מערכת “הצהרה”. כלומר: כל מפקדה, כל זרוע וכל אתר חייבים לעבוד מול מדדים ברורים, שקופים, וברי השוואה.

מדדי הליבה (שאי אפשר לזייף)

א'. מספר משרתים פעילים וימי שירות בפועל (נוכחות אמיתית, שירות מלא).

ב'. תפוקה מדידה וניתוח נתונים מקצועי ומתמשך

ג'. איכות ובטיחות: אפס סובלנות לחריגות - משמעת צה"לית

ד'. הכשרה ותעודות: כמה יצאו עם הסמכה מקצועית מוכרת, לא רק “סיימו שירות”.

ה'. השפעה חברתית ישירה: מה האימפקט החברתי המדיד

מנגנוני בלימה נגד קומבינות

א'. הפרדת סמכויות: מי שמגייס לא משבץ לבד, מי שמשבץ לא מאשר תקנים לבד, ומי שמדווח תפוקה לא מאשר איכות לבד.

ב'. שקיפות ציבורית: דו״ח רבעוני פשוט שמפרט מספרי שירות ותפוקות - בלי שפה מכבסת.

ג'. בקרה מקצועית ותקציבית חיצונית: כל תחום מפוקח באחריות של איש מקצוע מורשה/מנהל עבודה/מהנדס/ ועדת פיקוח

ד'. תקן נוכחות דיגיטלי: כדי שהמערכת לא תתבסס על חתימות ידניות ומעגלי מקורבים.

ה'. סנקציות אמיתיות: היעדרות כרונית או התחמקות מהשירות = איבוד זכאויות ומענקים, סנקציות מותאמות מגזר. 

והדבר החשוב ביותר: לא “מסלול מקוצר”, אלא מסלול מכובד

הפיתוי הגדול והמסוכן ביותר הוא לקרוא לזה “פשרה” ולהוביל את זה כאילו מדובר בפתרון "זול" לשירות "פושר" ולא משמעותי. אם זה יוגדר תודעתית כפשרה - הציבור יזלזל והמשרתים יזלזלו והתוצאות יהיו בהתאם. ולכן, כדי שזה יחזיק מים, השירות חייב להיות מוצג ומנוהל כשליחות מקצועית משמעותית לטיפוח חוסן לאומי - תחת סטנדרטים של שירות צבאי. רק ככה הפתרון ימסמס את אתגרי הקיטוב שעומדים מול החברה הישראלית