החריצות שבעצלנות
אולי בכלל העצלנות היא שורש החריצות, ההשפעה והתוצאות?
נהוג לדבר על עצלנות כאילו היא אויבה הטבעי של הקִדמה. החרוץ קם מוקדם, עובד קשה, מזיע, בונה. העצלן שוכב, דוחה, מחפש קיצורי דרך. אלא שאם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית מזווית אחרת, מתגלה תמונה משונה למדי: חלק עצום מן הקדמה נוצר דווקא מתוך חוסר הנכונות להמשיך לעבוד קשה.
האדם לא רצה לסחוב משאות — ולכן המציא את הגלגל. הוא לא רצה ללכת עשרות קילומטרים — ולכן בנה עגלה, מכונית, רכבת ומטוס. הוא לא רצה לחרוש בידיים — ולכן נולדו המחרשה, הטרקטור והמיכון החקלאי. הוא לא רצה לשאוב מים מהבאר, לכבס ביד, לשמר מזון מדי יום או להזיע בחום הקיץ — ולכן קיבלנו משאבות, מכונות כביסה, מקררים ומזגנים.
במובן הזה, העצלנות אינה בהכרח ההפך מיצירתיות. לפעמים היא הסיבה ליצירתיות.
האדם החרוץ עובד קשה. העצלן מחפש דרך שלא יהיה צורך לעבוד קשה
יש הבדל בין עצלות של ויתור לבין עצלות של התנגדות. האחת אומרת: “אין לי כוח, אז לא אעשה דבר”. השנייה אומרת: “אין לי שום כוונה לעשות את הדבר המטופש הזה עוד אלף פעמים. חייבת להיות דרך טובה יותר”.
דווקא הצורה השנייה מסוגלת להיות מנוע אדיר של חדשנות.
עובד חרוץ במיוחד יכול לבצע במשך שנים את אותו תהליך ארוך ומייגע. עובד “עצלן” מסוג אחר יישב שעה ויכתוב סקריפט שיבטל את הצורך בתהליך כולו. מנהל חרוץ ירדוף אחר עשרות עובדים ויוודא שכל אחד מילא טופס. מנהל שאינו מוכן לחיות כך עשוי לבנות מערכת שבה הנתונים מוזנים פעם אחת ועוברים אוטומטית לכל מי שצריך אותם.
מנקודת המבט של תפוקה, השני עשוי להיראות פחות חרוץ. הוא אולי אפילו ישב יותר זמן בכיסא. אבל השפעתו יכולה להיות גדולה פי אלף.
העצלנות הזו בעצם אומרת: הזמן שלי יקר מדי מכדי לבזבז אותו על פעולה שניתן לבטל.
זה כבר אינו חטא. זו פילוסופיית הנדסה.
האדם אינו רוצה לקפוא בחורף, ולכן הוא בונה בית. הוא אינו רוצה להדליק אש בכל פעם מחדש, ולכן הוא מפתח מערכות חימום. הוא אינו רוצה לרדוף בכל יום אחר מזון, ולכן הוא ממציא חקלאות, אחסון, קירור ורשתות אספקה.
חלק גדול מן העולם המודרני הוא מכונה עצומה שמטרתה לאפשר לבני אדם להתאמץ פחות כדי להשיג יותר.
והאירוניה היא שכדי לבנות אותה נדרשה חריצות אדירה.
העצלנות שמולידה חריצות
כאן מתרחש הפרדוקס.
מי שחולם על חיים קלים באמת עשוי לעבוד קשה מאוד כדי להגיע אליהם.
אדם יכול להשקיע שנים בבניית עסק משום שהוא אינו רוצה להיות תלוי במשכורת. מהנדס יכול לעבוד אלפי שעות כדי ליצור רובוט שיעבוד במקומו. חוקר יכול להקדיש קריירה לפיתוח טיפול משום שאינו מוכן לקבל את העובדה שמיליוני בני אדם יצטרכו להמשיך לסבול.
במקרים כאלה, אי־הנוחות מהמצב הקיים הופכת לדלק.
אנחנו קוראים לזה שאפתנות, יזמות או חדשנות, אבל מתחת לשמות המכובדים מסתתר לעיתים משפט פשוט מאוד: “אני לא מוכן להמשיך ככה”.
אולי זו אחת מצורות העצלנות החשובות ביותר.
לא חוסר רצון לפעול — אלא חוסר רצון להמשיך לשלם את אותו מחיר.
גם כסף פועל במידה רבה באותה הצורה. צבירת הון מאפשרת לאדם לקנות את עבודתם של אחרים, מכונות, ידע, אנרגיה וזמן. חיסכון והשקעה הם במובן מסוים מאמץ בהווה כדי לרכוש פחות מאמץ בעתיד.
אפילו המילה “יעילות” מסתירה רעיון כמעט עצלני: איך לקבל אותה תוצאה בפחות זמן, פחות אנרגיה, פחות חומר ופחות כאב.
הציוויליזציה אינה רק סיפורו של האדם שעבד יותר.
היא גם סיפורו של האדם ששאל שוב ושוב: למה לעזאזל אנחנו עדיין עושים את זה ככה?
ומה אם דווקא שביעות הרצון היא האויב?
כאן כדאי להפוך גם את הצד השני של המשוואה.
אנחנו רגילים לראות בשביעות רצון מעלה. ובמישור האישי היא אכן יכולה להיות ברכה אדירה. מי שאינו מסוגל ליהנות לעולם ממה שיש לו נידון למרדף אינסופי.
אבל ברמה של שינוי, שביעות רצון היא חומר משמר.
מי שמרוצה לחלוטין מהבית שבו הוא גר אינו מוכרח להמציא בית טוב יותר. מי שמקבל מחלה כגורל אינו יוצא בהכרח לחפש תרופה. חברה שמשוכנעת שהמערכת שלה פועלת מצוין אינה ממהרת לתקן אותה.
כמעט כל שינוי משמעותי מתחיל באי־שביעות רצון.
“המצב הזה אינו מספיק טוב.”
המשפט הזה יכול להיות תחילתה של מהפכה טכנולוגית, רפואית, מדעית או חברתית.
האדם הראשון שאמר שהליכה ברגל מספיקה לא היה צריך מכונית. האדם שאמר שהעבודה הידנית טובה כפי שהיא לא היה צריך טרקטור. מי שהשלים עם החום לא נזקק למזגן.
שביעות הרצון מעניקה שקט.
אבל לעיתים השקט הזה הוא בדיוק מה שמונע את הצעד הבא.
בין מנוחה לקיפאון
מכאן לא נובע שעלינו להיות אומללים.
להפך.
חיים שאין בהם שביעות רצון כלל הם מכונה אכזרית. כל הישג הופך מיד לנקודת מוצא להישג הבא. כל שיפור מאבד את טעמו ברגע שהושג. האדם בונה מזגן — ואז כועס שאין לו מזגן חכם. קונה מכונית — ואז מתוסכל שאין בה נהיגה אוטונומית.
זו כבר אינה קדמה. זו עבדות לרעב שאינו יודע שובע.
האיזון המעניין נמצא במקום אחר: להיות שבע רצון מן החיים, אך לא מן הבזבוז שבהם.
ליהנות ממה שיש, ובו זמנית להתרגז כאשר בני אדם מבזבזים מיליארדי שעות על פעולות שאין בהן צורך. להיות אסיר תודה על הרפואה הקיימת, ועדיין לסרב לקבל מחלות שניתן אולי למנוע. ליהנות מן הטכנולוגיה, ובכל זאת לשאול מדוע היא עדיין דורשת מאיתנו כל כך הרבה זמן, תשומת לב ועבודה.
אפשר להיות אדם מאושר מאוד ולהיות בלתי־מרוצה לחלוטין ממערכת טיפשית.
ייתכן שזה אפילו שילוב בריא במיוחד.
כי חוסר שביעות רצון מהחיים עצמם מוליד ייאוש.
אבל חוסר שביעות רצון מן הדרך שבה הדברים נעשים יכול להוליד המצאה.
חלומו של העצלן האמיתי
העצלן הגדול ביותר אינו בהכרח האדם שאינו עושה דבר.
ייתכן שהוא האדם שמוכן לעבוד במשך עשר שנים כדי שמיליון אנשים לא יצטרכו לעבוד שעה מיותרת בכל יום.
זהו העצלן שבונה רובוט.
העצלן שמפתח תרופה.
העצלן שמסרב למלא את אותו טופס ארבע פעמים ולכן מחבר בין מערכות המידע.
העצלן שמביט בשדה ואומר שאין שום סיבה שאדם ילך בו שעות עם כלי ביד.
העצלן שמביט במשרד ובו מאה עובדים שמעתיקים נתונים ממסך למסך ואומר: משהו פה לא הגיוני.
וככל שהטכנולוגיה מתקדמת, השאלה הזאת נעשית מעניינת יותר.
אם בינה מלאכותית, רובוטיקה ואוטומציה מסוגלות לקחת מאיתנו עוד ועוד עבודה חוזרת, ייתכן שהמבחן של החברה לא יהיה כמה עבודה הצלחנו ליצור — אלא כמה עבודה מיותרת הצלחנו לבטל.
הישג אנושי אינו חייב להיות עוד שמונה שעות עבודה.
לפעמים הישג אנושי הוא שעה אחת שהוחזרה לאדם.
אז מי באמת חרוץ?
אולי החלוקה הישנה פשוט לא מספיק טובה.
יש עצלן שאינו עושה דבר מפני שהוא ויתר.
ויש עצלן שאינו מוכן לעשות דבר טיפשי פעמיים.
יש חרוץ שמייצר ערך אדיר.
ויש חרוץ שעובד ללא הפסקה בתוך מערכת שאיש לא טרח לשאול אם בכלל יש צורך בה.
יש אדם שבע רצון משום שהוא יודע ליהנות מן הקיים.
ויש אדם שבע רצון כל כך, עד ששום דבר כבר אינו ראוי לשיפור.
לכן אולי העצלנות אינה שורש כל חידלון, כפי שלימדו אותנו.
ייתכן שלעתים היא בדיוק להפך: שורש היעילות, ההמצאה והחריצות האינטליגנטית.
ושביעות הרצון, אותה מידה יפה כל כך, יכולה במינון הלא נכון להפוך לאם כל הקיפאון.
הפרדוקס הוא שהאנושות התקדמה פעמים רבות מפני שמישהו הסתכל על מאמץ שנחשב טבעי לחלוטין ואמר:
אין לי כוח לעשות את זה יותר.
ואז הוא התיישב לעבוד.
תגובות