כשל הסקרנות אל מול אידיאל היעילות מבט פילוסופי-מדעי

כשל הסקרנות אל מול אידיאל היעילות

מבט פילוסופי-מדעי

1. הקדמה: שתי מערכות הפעלה בנפש האנושית

אפשר לחשוב על האדם כבעל שתי “מערכות הפעלה” פנימיות:

• מערכת הסקרנות – רוצה להבין, לגלות, לשאול “למה?”, גם בלי לדעת מראש מה יצא מזה.

• מערכת היעילות – רוצה לסיים, להספיק, למדוד, לא לבזבז זמן, להגיע לתוצאה מוגדרת מראש.

כשל הסקרנות מתרחש כשמערכת היעילות משתלטת: במקום לחיות בעולם של שאלות, האדם חי בעולם של “משימות”. לא שואל מה עוד אפשר לראות כאן? אלא רק איך מסיימים את זה הכי מהר והכי בזול?

המאמר הזה מנסה להסביר את הכשל הזה מכיוון פילוסופי ומדעי, ולהציע איך אפשר להחזיר מקום לסקרנות בלי לוותר על יעילות – אלא לשלב ביניהן בצורה חכמה.

2. פילוסופיה: סקרנות כערך לעומת סקרנות ככלי

א. סקרנות כערך פנימי

עוד מראשית התפתחות המדע, סקרנות נחשבה ליסוד של החיים הטובים.

אצל פילוסופים רבים, הידיעה וההבנה הם לא רק אמצעי להשגת כסף, כוח או סטטוס – הם עצמם חלק מהטוב האנושי:

היכולת להתפלא, לשאול, לראות את המציאות מזוויות חדשות.

במבט הזה:

• הסקרנות איננה מותרות – היא חלק מהבריאות הנפשית.

• אדם שלא סקרן, הוא אמנם יכול להיות “מתפקד”, אבל משהו בו קפוא.

ב. היעילות כאידיאל מודרני

העולם המודרני, ובעיקר הכלכלי-תעשייתי, הפך את היעילות לערך עליון:

• למדוד זמן.

• למדוד תפוקה.

• לשפר תהליכים.

• לצמצם “בזבוז”.

הבעיה מתחילה כשכל מה שלא ניתן למדידה (למשל: איכות שאלה, עומק הבנה, שינוי תודעתי) מוגדר כמעט אוטומטית כ“לא חשוב”, “לא יעיל”, או “לא משתלם”.

כאן מתרחש כשל הסקרנות:

המערכת החברתית והאישית מפסיקה להעריך דברים שאי אפשר להצמיד להם טבלת אקסל.

3. מדע המוח והפסיכולוגיה: איך עובד מנוע הסקרנות?

א. סקרנות כמערכת תגמול

מבחינה פסיכולוגית, סקרנות היא:

• דחף להפחתת אי-ודאות – כשיש חידה, מוח האדם “לא רגוע” עד שיש הסבר.

• מקור להנאה – קבלת תשובה או תובנה חדשה משחררת תחושת סיפוק, כמו מיני-פרס.

אבל – כדי שהמנוע הזה יעבוד, צריך שני תנאים:

1. שלא “יחנקו” את השאלה (למשל: “אל תשאל יותר מדי, זה לא רלוונטי עכשיו”).

2. שלא יהפכו כל חקירה למשימה מדידה (“כמה זמן זה לוקח?” “מה יוצא לנו מזה?”).

כשהמסרים החוזרים לאדם הם:

“אין זמן לשאלות”, “תתקדם למשימה הבאה” – המוח לומד שסקרנות = עלות, לא רווח.

ב. מוטיבציה פנימית מול חיצונית

מבחינה פסיכולוגית, אפשר להבדיל בין:

• מוטיבציה פנימית – אני חוקר כי זה מעניין אותי, מסקרן אותי, מרגש אותי.

• מוטיבציה חיצונית – אני חוקר כי יש ציון, כסף, פרס, קרדיט, ציפיות.

ככל שמערכת מוקפת יותר במדדים חיצוניים, כך קל יותר לחנוק את הסקרנות:

• תלמיד לא שואל “מה באמת מעניין כאן?” אלא “מה יהיה במבחן?”

• עובד לא שואל “איך אפשר לשפר את המוצר?” אלא “מה יביא לי בונוס?”

• מנהל לא שואל “מה אנחנו עדיין לא מבינים?” אלא “איך נסגור את הרבעון ברווח?”

התוצאה: מערכת יעילה לטווח קצר – אבל עיוורת לטווח ארוך.

4. מדעי המחשב והניהול: חקר מול ניצול (Exploration vs. Exploitation)

במדעי המחשב ובתורת החלטות מדברים על דילמה קלאסית:

• חקר (Exploration) – לנסות דברים חדשים, ללמוד, לגלות אפשרויות.

• ניצול (Exploitation) – להשתמש בצורה מיטבית במה שכבר ידוע.

מערכת שרוצה להיות יעילה בטווח הקצר, תעדיף ניצול:

אל תבזבז זמן על ניסויים. עשה יותר ממה שכבר מוכח שעובד.

אבל אם מגזימים עם ניצול ומזלזלים בחקר:

• מפספסים וריאציות חדשות.

• לא רואים שינויים בסביבה.

• נשארים נעולים על דפוסים ישנים גם כשהעולם כבר השתנה.

כלומר – עודף יעילות היום, יכול להפוך לחוסר רלוונטיות מחר.

5. איך נראה “כשל הסקרנות” במציאות?

כמה תבניות חוזרות:

א. מערכת חינוכית שעובדת נגד סקרנות

• הילד מתחיל את חייו עם אינסוף שאלות.

• בית הספר מלמד אותו שתשובה אחת נכונה חשובה יותר מ-100 שאלות.

• המבחן חשוב מהרבה יותר מהסקרנות.

התוצאה: בוגר שיודע “לעבור מבחנים”, אבל לא בהכרח יודע לשאול שאלות גדולות על החיים, על חברה, על טכנולוגיה, על מוסר.

ב. ארגון עסקי שחונק חדשנות

• עובדים עסוקים כל הזמן ב“להספיק”.

• אין זמן לחשוב, לשאול, לדון ברעיונות לא מיידיים.

• “קיצר, מה המסקנה?” מחליף את “רגע, מה אנחנו מפספסים כאן?”.

הכשל: הארגון אמנם יעיל בתפעול השוטף, אבל עיוור להזדמנויות, לאיומים ולרעיונות פורצי דרך.

ג. האדם הפרטי – ניהול זמן מול ניהול סקרנות

• הרצון להספיק “כמה שיותר” ביום.

• רשימות משימות אינסופיות.

• זמן פנוי הופך להיות רק הזדמנות לצריכה (גלילה, סרטים), לא לחקירה.

כך הסקרנות לא נעלמת בבת אחת, אלא דועכת:

היא כבר לא “מותרת” ביומן.

6. למה זה כשל אמיתי – לא רק “שינוי סגנון חיים”?

כשל הסקרנות הוא לא רק עניין של טעם אישי, אלא:

1. כשל קוגניטיבי – המוח מעדיף מה שמדיד ונראה “יעיל”, גם כשזה עיוור לחלק מהמציאות.

2. כשל מוסרי־חברתי – מערכת שמעריכה אנשים רק לפי תפוקה רגעית עלולה להתייחס בזלזול לידע עמוק, לחיפוש משמעות, לחשיבה ביקורתית.

3. כשל קיומי – חיים בלי סקרנות עלולים להיות חיים “יעילים” אך ריקים, בלי תחושת עומק ומשמעות.

7. איך אפשר לאזן בין סקרנות ליעילות?

לא צריך לבחור: או להיות “פילוסוף חולמני” או “מכונת תפוקה”.

אפשר – וחשוב – לבנות יעילות סקרנית.

כמה עקרונות:

א. זמן מוגן לחקר

• לחסום ביומן זמן שבו לא שואלים “מה יוצא מזה?”

• זה יכול להיות חצי שעה ביום, או כמה שעות בשבוע.

• בתקופה הזו מותר לחקור, לקרוא, לשאול, לכתוב – גם בלי יעד ברור.

ב. מדדים של לימוד – לא רק של תפוקה

• לשאול את עצמנו ואת הצוות: “מה למדנו החודש שלא ידענו קודם?”

• לציין לשבח לא רק “מי ייצר הכי הרבה”, אלא גם “מי העלה את השאלה הכי טובה” או “מי גילה בעיה סודית לפני שהתפוצצה”.

ג. מרחבים ללא שיפוט מיידי

• דיונים, קבוצות חשיבה, יומני רעיונות – שכללים ברורים:

  
  

  אין זלזול, אין “שטויות, זה לא רלוונטי”, אלא קודם כל חקר.

• מותר לרעיונות להישמע “לא יעילים” בשלב הראשון.

ד. תרגול מודע של השאלה “מה אני עדיין לא מבין?”

• במקום לסיים משימה ולהמשיך הלאה, לעצור לרגע:

  
  

  “מה פה עדיין לא ברור לי?”

  
  

  “איזו שאלה מעניינת עולה לי מהתהליך הזה?”

• להפוך את השאלה להרגל מנטלי.

8. סיכום: להחזיר את כבוד הסקרנות

כשל הסקרנות קורה כשאנחנו מאמצים את אידיאל היעילות בלי גבולות:

כל רגע צריך “להניב”; כל פעולה צריכה להיות מדידה; כל שאלה צריכה להצדיק את עצמה במונחי רווח מיידי.

אבל האדם – בניגוד למכונה – זקוק גם לשיטוט, להתפעלות, לגילוי.

בלי זה, היעילות הופכת מרווח לנטל, ומערכת החיים כולה נעשית שטוחה, שברירית ולא יצירתית.

האתגר הפילוסופי־מעשי שלנו הוא לא לבחור בין סקרנות ליעילות,

אלא לבנות סדר יום, מערכות חינוך ותרבות עבודה שבהם היעילות משרתת את הסקרנות – לא מחליפה אותה.

אם תרצה, אפשר בשלב הבא להפוך את המאמר הזה לסדרת פוסטים, או להעמיק יותר בצד המעשי:

איך זה נראה בתכנון מערכת חינוך, עסק, או שגרת חיים אישית.