כשל הסקרנות: כשהצורך להבין הכל הורס את היכולת לחיות ולפעול 1. לא כל סקרנות היא טובה: כששאלות הופכות להפרעה תפקודית מקובל להאדיר סקרנות: “מי שואל – לומד”, “מי שחוקר – מתקדם”. אבל יש מצב אחר, מוכר מאוד לאנשים חושבים: אתה מתחיל משימה פשוטה – והיא מתפוצצת ל־20 כיווני חקירה. במקום לבצע, אתה חוקר. במקום להתקדם, אתה “מבין לעומק”. היום נגמר, המשימה לא נעשתה, אבל יש לך עוד 80 טאבים פתוחים בראש ובדפדפן. כאן הסקרנות כבר לא כוח חיים – היא כשל תפקודי. לא “חוסר סקרנות גורם לקיפאון”, אלא לה

בעולם המחשבים הישן, השאלה הייתה: "איזה מחשב / שרת / תוכנה הכי מתאימים?" בעולם של היום, השאלה העמוקה יותר היא: "איזו בעיה אנושית־עסקית אני באמת פותר, ואיזה שילוב של עולמות ידע צריך בשביל זה?" כאן נכנסת לתמונה הגישה הטרנס־דיסציפלינרית  – דרך חשיבה שמכריחה אותנו לצאת לא רק מחוץ לקופסה , אלא מחוץ לגבולות המקצוע הצר שלנו. מה זה בכלל גישה טרנס־דיסציפלינרית? במילים פשוטות:גישה טרנס־דיסציפלינרית היא צורת עבודה וחשיבה שמשלבת כמה תחומי ידע שונים   וגם  אנשים מהשטח – משתמשים, לקוחות, אנ

יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים אוסף מקרים. יש אנשים שמסתכלים על העולם ורואים ספר לימוד פתוח. אם עוצרים רגע ליד שיח סברס – אותו צבר קוצני שגדל בשולי שדות ובצידי דרכים – מגלים שהוא אחד המורים העדינים, החכמים והכואבים ביותר שיש בבריאה. 1. לא להיות קמצן – גם כשחותכים כדי ליהנות מסברס, צריך לקלף אותו. מי שמנסה “להרוויח” עוד סנטימטר מהפרי, לחתוך דק־דק ו”לא להפסיד כלום”, מגלה מהר מאוד שאי־אפשר: אם לא חותכים בנדיבות, ומשאירים מעט מהפרי עם הקליפה והקוצים – נשאר קרום דק ומטריד, שמפ

ביופסיכוסוציוטכנולוגיה: העולם האמיתי שלנו – זה שאתה ואני חיים בו – הוא לא "ביו" לבד, לא "פסיכו" לבד, ולא "טכנולוגיה" לבד.

בעולם הכלכלה מדברים על “בעיית הממנה־סוכן”: מצב שבו מי שמבקש שירות (הממנה) ומי שמבצע אותו (הסוכן) רוצים כביכול את אותו הדבר – אבל בפועל יש ביניהם פער אינטרסים. ברפואה זה מטופל ורופא, בבנקאות זה לקוח ויועץ. בחינוך – זה תלמיד (או ההורה שלו) מצד אחד, ומורה/מוסד לימודים מצד שני. על פניו, שניהם “רוצים”: שהתלמיד ילמד, יתפתח, ירכוש כלים לחיים. במציאות, המורה והמוסד פועלים בתוך מערכת מורכבת של צרכים, אינטרסים, לחצים ותגמולים, שלא תמיד מתיישרים עם מה שטוב לתלמיד. למי המורה באמת מחויב?

בעולם העתיק, הסנהדרין ישבה במרכז החיים הציבוריים. הם לא היו רק “שופטים”, אלא גוף שקיבל לידיו את הסמכות הרגישה ביותר: לדון דיני נפשות, לפסוק הלכה, ולהוביל את עם ישראל. בעולם הדיגיטלי המודרני, חלק גדול מהכוח שלנו עבר לידיים אחרות: חברות טכנולוגיה, פלטפורמות ענן, אפליקציות “חינמיות” ושירותי סייבר. הם מחזיקים גישה לכסף, לתמונות, לשיחות, למסמכים רגישים ולמידע האישי ביותר שלנו. כשאנחנו מתקינים אפליקציה, נותנים הרשאות , או מפקידים מידע בשירות ענן, אנחנו למעשה שואלים את אותה שאלה יס

אנחנו רואים למעלה את שם השולח: “הבנק”, “דואר ישראל”, “קופת חולים”, “BIT”, “רשות המיסים” – והמוח מיד נרגע: אם זה מופיע באותו שרשור קיים, עם אותו שם – זה בטח אמיתי… נכון? כאן בדיוק נכנסת ההונאה. רן בר־זיק מסביר בפשטות שאחת מאשליות הביטחון הגדולות היא האמון בשם השולח. שם השולח ב-SMS קל מאוד לזיוף, ולא צריך להיות “האקר על” בשביל זה. מספיק לעבוד עם שירות דיוור שמאפשר לבחור כל שם שולח – והטלפון שלכם כבר יציג את ההודעה תחת אותו שם מוכר, באותו שרשור, כאילו הייתה הודעה רשמית. מאחורי ה